ישנו כלל ברזל אחד, עליו חשוב מאד להקפיד בשעה שמעבירים ביקורת על ילד, והוא: בשום אופן אין לכנות את הילד בתארים בלתי מחמיאים בגלל מעשיו. נתינת שם לילד היא בעצם קביעה שכך הוא וזה טבעו, וכתוצאה מכך סיכוייו להשתפר יורדים פלאים. אם ילד מתבטל מלימודיו אפילו תקופות ארוכות, עדיין יש סיכוי טוב לשכנעו להתחיל ללמוד. אך אם תקרא לו "בטלן" – הוא יהפוך באמת לבטלן!
למעשה, כשילד עושה מעשים שאינם ראויים, בדרך כלל לא ברור אצלו מדוע הוא עושה זאת. עולמו אינו מוגדר בבהירות, ומי שקובע כיצד יסתכל על עצמו ועל מה שעשה – אלו הוריו ומחנכיו. אם כשילד משתולל אומרים לו פעם אחר פעם שהוא מופרע, הוא מבין היטב: אני מופרע, וילד מופרע עושה מעשים מופרעים. כעת למה שיצליח להפסיק? הוא הרי ילד מופרע!
לעומת זאת, ילד שזכה ללמוד אצל הורים חכמים או מחנך חכם, לעולם לא ישמע אף מילה אחת שתגדיר את אישיותו באופן שלילי. אם הוא משתולל לא יאמרו לו שהוא עצמו מופרע, אלא שהמעשה שעשה היה גרוע. הורה חכם עוד יותר יוסיף גם באותה נשימה, שלא מתאים לילד טוב כזה לעשות דברים כאלה, וכן על זה הדרך.
בנוסף לכל זאת, ביקורת הכוללת במפורש או במרומז גם הערכה שלילית על אופי הילד, פוגעת בו ומשפילה אותו, ולפיכך מקטינה עוד יותר את הסיכוי שירצה להשתפר. ביקורת חכמה היא כזו המשאירה את הילד עם תדמית חיובית על עצמו, וכך נוצרים בו רצון וחשק לעבוד ולהצליח יותר.
הזדמן לי פעם להיות בחדרו של מנהל חינוכי מפורסם, הגה"צ רבי ליפא זילברמן זצ"ל, מוותיקי המחנכים בירושלים, כשנכנס אליו ילד מפוחד ובידו פתק מהמלמד. תוכן הפתק היה שילד זה הפריע בכיתה בצורה חמורה ביותר ובלתי מתקבלת על הדעת, ולפיכך לדעת המלמד יש לשלחו אל ביתו ולדרוש שיחזור עם ההורים.
תגובתו של המנהל בוששה לבוא. הוא מולל את הפתק בידיו, וכשהבטתי בו ראיתי על פניו ארשת חמלה. לאחר שניות ארוכות הוא פנה אל הילד ואמר לו כך: "ממש פלא! אתה הרי ילד מצויין גדול, ומהפתק הזה אני רואה שפתאום נהיית מצויין קטן. לכן אני מבקש שתלך עכשיו הביתה, ותגיד לאבא שהמנהל רוצה שהוא יבוא, כדי שכולנו נחשוב ביחד איך תמשיך להיות מצויין גדול כמו שהיית עד היום"…
גישתו של אותו מנהל הותירה בי רושם עמוק, שלא נמחה עד היום. לא "פרא אדם", לא "חצוף", אפילו לא ילד רע. רק "מצויין קטן"! שתי מילים אלו, היוו עבורי שיעור שלם ועצום בחכמת החינוך: אם תגדיר לילד את עצמו בצורה חיובית, הוא באמת יהפוך לילד חיובי!
מחמת חשיבות הנושא, נביא כאן דוגמא נוספת לאותה נקודה:
בילדותי כשלמדתי בתלמוד תורה 'תשב"ר' בבני-ברק, אירע לי, שיחד עם חבר נוסף איחרתי לת"ת מספר פעמים ברציפות. המחנך כבר לא יכול היה להתעלם, והוא שלחנו אל המנהל עם פתק קטן, בו כתב בזה הלשון: "הני תרי צנתרי דדהבא מאחרים ללימודים כבר מספר פעמים".
המנהל הרוחני של הת"ת באותה תקופה היה הגה"צ רבי אלעזר צדוק טורצ'ין זצ"ל. ניגשנו אליו בפחד מחמת הצפוי לנו, והראינו לו את הפתק. לעולם לא אשכח איך התבונן בכתוב, ואז שאל אותנו בעינים מחוייכות: "אתם יודעים מה זה 'צנתרי דדהבא'?"
משהשבנו בשלילה, החל הרב טורצ'ין להסביר לנו שצנתרי דדהבא אלו מנורות זהב יקרים, יפים ונוצצים, מנורות של זהב אמיתי… ואז אמר לנו: "אתם רואים איך הרבי מעריך אתכם, מחשיב אתכם כל כך עד שנתן לכם תואר נכבד שמכנים בו תלמידי חכמים… לא חבל לאחר לשיעורים של רבי כזה?"…
אני וידידי היינו מופתעים מאד ממתיקות הנזיפה. חששנו לקבל עונש חמור, והנה מתברר שאנו ממש צינורות זהב… למותר לציין עד כמה השפיעה עלינו גערת אוהב זו. התביישנו מעצמנו לאחר שוב, ולא הוצרכנו לגערות או הערות נוספות כדי להגיע בזמן לכיתה…
כמובן לכל בר דעת, אין הכוונה שתמיד ניתן להגיב בצורה כזו. פעמים רבות הביקורת חייבת להיות החלטית ותקיפה; אך בד בבד אסור לשכוח, כי עיקר התועלת מביקורת תושג רק אם הילד ירגיש שהיא באה מתוך אהבה. כשמבקרים מתוך גישה של קשר וחיבה, כשהילד מרגיש שבעצם יש להורה או למלמד הערכה כלפיו, תוכל הביקורת להצמיח פירות, ותוגדר כ"ביקורת בונה".
"ילד, במה אתה מוצלח?"
הזכרנו שלעולם אין להגדיר ילד בשם או בכינוי שליליים, כי אז הוא יתפס כשלילי בעיני עצמו, וכתוצאה מכך לא יוכל לצאת ממצבו. קביעה זו נובעת מההבנה, שכפי הסתכלות האדם על עצמו כך יהיו רוב מעשיו, בכל תחומי החיים. מי שנתפס בעיני עצמו כטוב ומוצלח – יצליח בכל אשר יפנה, ואילו מי שסבור שהוא "לא יוצלח", אכן יוסיף להיכשל עוד ועוד, ונבואתו תגשים את עצמה.
חלק גדול ממלאכת ההורים והמחנכים, הוא לבנות אצל כל ילד הערכה טובה ותדמית חיובית על עצמו. ילד חייב להרגיש שהוא טוב ומוצלח, ושיש לו את הכוחות להצליח. לשם כך כמובן ראשית צריכים ההורים להאמין בכך בעצמם, שאם לא כן – אין כל תקוה שיצליחו לשכנע את הילד בדבר בו הם עצמם מסופקים…
הדרך לבנות אצל ילד תדמית עצמית חיובית, אינה לומר לו "אם תרצה תוכל", ובודאי שלא לומר לו לאחר כשלון "אתה יכול אלא שאינך רוצה"… הדרך היא רק להוכיח לו בצורה ברורה, שכבר היום, ברגע זה, הוא מצליח ושווה משהו. גם אצל הילדים הבעייתים ביותר ניתן למצוא נקודת אור, תחום כלשהו שבו קל להם להיות טובים; ואם ממקדים את המבט באותה נקודה, מגדילים אותה וגורמים לילד לחוש שיש תחומים בהם הוא כבר מוצלח – יקל עליו לנסות להצליח גם ביתר חלקי החיים.
בתקופה בה ניהל אבי מורי זצ"ל כמנהל תלמוד תורה 'יסודי התורה' בתל-אביב, אירע מעשה בילד שנדמה כי אפסה כל תקוה לחנכו. הוא היה חלש בלימודים, פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו. כל המלמדים בת"ת הכירוהו, ואיש לא היה מוכן עוד להשקיע בו מאמץ כלשהו.
יום אחד נקרא הילד לחדר המנהל. הוא נכנס באדישות, עוטה על פניו את ארשת ההתרסה הרגילה, מהרהר כיצד יענישוהו היום… אך המנהל לא הראה כל סימן של כעס. להיפך: הוא הזמין את הילד לשבת לצידו, ושאל בענין: "במה אתה מוצלח?"
הילד הופתע. מה המנהל רוצה ממנו? הוא שלף ספונטנית את התשובה שהיתה נכונה בעיניו: "בשום דבר". כבר שנים הוא יודע זאת. כולם חושבים כך, אפילו אבא ואמא. מה המנהל רוצה?!
המנהל הביט לתוך עיניו. "אני מתכוון למשהו אחד שאתה יודע לעשות היטב, משהו שאתה מוצלח בו. אולי אתה יודע לשיר?" ההפתעה של הילד גדלה, אך ההימור לא הצליח: "אני בכלל לא יודע לשיר. כשאני שר כולם אומרים לי להפסיק, כי זה הורס להם".
הניסיונות המשיכו: "אתה אוהב לכתוב? סיפורים, שירים?" התשובה היתה קצרה ולקונית: "אני לא כותב כלום. אני שונא לכתוב". "חשבון אתה אוהב?" צחוק מריר. "שהרב יראה את התעודה. לא קיבלתי ציון בחשבון, כי המלמד אמר שאפס זה לא מספיק".
המנהל לא אמר נואש. "לצייר אתה יודע?" ראשו של הילד נעצר לפתע, ואז התרומם בהיסוס: "מה זאת אומרת יודע? אני לא צייר". זו היתה קרן של תקוה, אלומת אור בקצה המנהרה, והמנהל מיהר להיאחז בה: "אתה אוהב לצייר?" הילד השיב בחיוב. הוא אוהב לצייר, הוא מצייר הרבה, וגם עושה שערי מחברות לאחיות שלו…
יותר מזה לא היה צריך. חיש מהר הונחו לפני הילד התוהה בלוק ציור גדול וחבילת צבעים חדשה שנשלחו מהמזכירות. בעידוד המנהל, הוא החל לצייר בדייקנות ובתשומת לב, וכעבור מחצית השעה נחה על השולחן יצירה סבירה של בית עם עץ לצידו. המנהל חייך, כתב על הציור בלורד את שם הצייר, טפח על שכם הילד בעידוד ופטרו לשלום. הלה תלה במנהל המוזר מבט נבוך אחרון, ויצא מן החדר.
הצעד הבא היה להביא את הציור לביתינו, ואחת מאחיותי התבקשה לייפות את התמונה מבלי לשנות את עקרונה, ומשם להתקשר לאיש התחזוקה. זה התבקש לקנות לציור מסגרת גדולה ותואמת, ולתלותה במקום מרכזי בבנין הת"ת. כאשר הגיע הילד למחרת, הוא לא האמין למראה עיניו. היה זה חזון אחרית הימים: שמו שלו, הילד המופרע והבטלן ביותר שידע הת"ת מעודו, הונצח על קיר הכניסה!
הילד עמד על מקומו הלום רעם באמצע המסדרון ההומה. דקות ארוכות התבונן בשתיקה בציור הממוסגר, ואז רץ לחדר המנהל, נכנס בלי לדפוק וקרא בקול ובהתלהבות: "הרב! הרב! תראה תלו את התמונה!…"
סופו של המעשה היה בלתי יאמן. למן אותו יום חל שינוי בגישתו של הילד לחיים. אט אט הוא חדל להציק לחברים ולהתחצף למחנכים, ועם הזמן אף החל להשקיע יותר בלימודים. ברגע בו הוכיחו לו שיש לו ערך יחודי, מיד כשהבין שאין הוא סתם אפס – כל כוחות הטוב החבויים בנפשו התעוררו לחיים, והחלו לפעול את פעולתם!
סיפור זה הוא אמנם יוצא דופן, אך יש בו כדי להמחיש היטב את העיקרון עליו דברנו. מי שרוצה לקדם תלמיד, עליו פשוט לרוממו בעיני עצמו, לתת לו תחושת חשיבות והרגשה שהוא שווה ומוצלח. רק בדרך זו נעורר את כוחותיו ורצונו להמשיך ולהתקדם.
פעם שמעתי על אחד המלמדים המיוחדים שבירושלים, הגה"צ רבי זונדל קרויזר זצ"ל, בעל ה'אור חמה', שנהג תמיד לרומם את התלמידים בעיני עצמם. אחת הדרכים המקוריות בהן נקט לשם כך, היתה החזקת פנקס מיוחד בכיסו, בו רשם הערות ודברי תורה שהתחדשו בשיעור על ידי תלמידיו.
לכל תלמיד הוקדש דף מיוחד, בראשו נכתב שמו ושם כינוי לספרו. לדוגמא, תלמיד ששמו היה 'אברהם', נכתב בראש הדף בעל ה'דברי אברהם'. תלמיד ששמו היה 'יצחק', נכתב בראש הדף בעל ה'באר יצחק', וכדומה. אין לשער את גודל החשיבות שחש תלמיד אשר זכה להיכתב בפנקס של המלמד תחת שם ספרו העתידי!
כשהרב ישב לשחק קלפים
נסיים נושא זה במעשה מדהים ומפליא, מהגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, מגדולי גאוני התורה שהתברכו בהם דורנו, אציל המידות וגאון ההטבה:
ילד יתום היה בירושלים, אשר כל העוסקים בחינוכו הרימו ידים ביאוש. כולם כבר עשו הכל כדי לפתוח את ליבו ולהשפיע עליו מעט, אך ללא הועיל. הוא לא למד מאום, לא שיתף פעולה עם איש ונוכחותו בכיתה היתה אך ורק לנטל על סביבתו.
משנדמה היה שכבר מוצו כל הדרכים הרגילות, הוחלט בהנהלת הת"ת לנסות לשולחו לטיפול פסיכולוגי. אך בשלב זה התוודע לסיפור הגאון רבי אברהם זצ"ל שהיה כידוע בעל חסד עצום, ובנוסף לכך חכם ופיקח מאין כמותו. הוא ביקש שבטרם ילך הילד לטיפול, ישלחו אותו פעם אחת אליו, לישיבת טשיבין בה שימש כר"מ.
כשהגיע הילד אל חדרו של רבי אברהם, הוא סגר את הדלת ופנה אל הילד בטון חברי: "אתה יודע לשחק קלפים?" משנענה בחיוב, הוציא רבי אברהם חפיסת קלפים, והתיישב על הריצפה… בתחילה נבוך הילד מהמחזה הבלתי רגיל, אך תוך דקות ספורות נכבש בקסמו של הרב המשונה שיושב על הריצפה כמו ילד. הוא התיישב ושיחק עם הרב בהנאה גלויה.
כעבור חצי שעה, אמר רבי אברהם לילד: "אתה יודע, מאד כיף לשחק ביחד. חבל ששנינו ממהרים, אני מוסר פה שיעור וכבר צריך ללכת, וגם אתה מאחר ללימודים. אבל מהיום נהיה חברים, ויש לי רעיון טוב מה נעשה ביחד. בכל שבוע תבוא אלי, ואני אומר לך חידה לשאול את הילדים בכיתה. אתה תרשום את כל מי שענה תשובה, ובסוף השבוע אתן לך ממתקים לחלק לכל מי שענה".
הרעיון קסם לילד. הוא הביע את הסכמתו, ובו במקום רשם מפיו של רבי אברהם את החידה הראשונה: "איזה דבר מברכים עליו לפני שמכניסים אותו לפה, אך לא אוכלים אותו?" התשובה היא שופר, שמברכים על התקיעה בו… שמח ומאושר רץ הילד לת"ת, ומיני אותו יום במשך תקופה ארוכה הגיע בכל שבוע אל רבי אברהם, לשמוע שאלות חדשות ולקבל ממתקים.
אף סופו של מעשה זה נראה היה כבלתי אפשרי, אך עובדה היא: בזמן קצר ביותר התהפך הילד מן הקצה אל הקצה! מה קרה? הוא פשוט קיבל מעט מעמד וחשיבות בכיתה, ואלו עוררו בו את החשק להתאמץ ולהצליח כדי להיות ילד טוב. לא פסיכולוגיה, לא טיפול מקצועי, רק מעט אהבה ובניית דימוי עצמי חיובי!
דברים אלו צריכים להיות נר לרגלו של כל הורה וכל מחנך. לפני הגערות ולפני הצעקות, נזכור כמה יכולה להשפיע מעט הערכה על כל ילד באשר הוא. וה' יזכנו להצליח במלאכה חשובה זו!
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא' – וירא)