"בילדותי", סיפר יהודי, "הייתי עוזר לאבי להסיע מוצרים לבית הלקוח. באחת הפעמים, ראינו את מרן הגרש"ז אויערבאך עומד ברחוב, כיוון שהיינו בדרך לשכונת רחביה הסמוכה לביתו, הציע אבי לרב להצטרף לרכבנו – והגרש"ז הסכים.
באמצע הנסיעה, הבחנו בשתי מכוניות הנוסעות לפנינו לאט, כשרכבנו קרב אליהן, ראינו להפתעתנו ששני הנהגים מדברים ביניהם, ולכן הם נוסעים לאט ומעכבים את התנועה. אבי הגיב במשפט קצר: "חוצפה ארץ-ישראלית"… עד היום, איני יכול לשכוח את הזעזוע שחלף בגופו של הרב… ממש כאילו פגעו בבנו-יחידו. הוא אמר באיטיות: "אני מסכים שזו חוצפה – אבל מה עשתה לך ארץ ישראל!? מה היא אשמה!?" (אורו של עולם עמ' 363, טובה הארץ עמו' 62).
כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (פרשת השבוע).
"צָרִיךְ כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְחַבֵּב אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלָבוֹא אֵלֶיהָ מֵאַפְסֵי אָרֶץ בִּתְשׁוּקָה גְּדוֹלָה כְּבֶן אֶל חֵיק אִמּוֹ כִּי תְּחִלַּת עֲווֹנֵינוּ שֶׁנִּקְבְּעָה לָנוּ בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת, יַעַן מָאַסְנוּ בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר 'וְיִמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה', וּבְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ, מְהֵרָה יִהְיֶה, כְּתִיב 'כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ', וְשָׁם נֶאֱמַר 'אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן", (ספר החרדים).
לא ניכנס בבמה זו לנושא ההלכתי של יציאה לארצות העמים לצרכי טיולים ומנוחה. אנחנו נעסוק מעט בשמחה הגדולה ובנחת הרוח העצומה שעלינו לחוש בשהייתנו, כל רגע ורגע, בארץ הקודש, מקום השראת השכינה, ועד כמה צריך להיזהר לדבר סרה בארץ ישראל.
ישנו סיפור נורא, המובא בכמה וכמה ספרים. הגאון רבי דב סוקולובסקי זצ"ל החליט לעלות לארץ ישראל, אנשי קהילת מיר פעלו בכל יכולתם למנוע צעד זה. בין השאר פנו לידידו רבינו מרן הגרא"מ שך זיע"א, שיפעיל עליו את השפעתו להישאר במיר, אך מרן ה'אבי עזרי' זצוק"ל סירב לעשות זאת, וכעבור שנים רבות הביע סיפוק שנמנע מצעד זה, שהיה עלול לגרום לרבי דב להישאר באירופה במרחץ הדמים שהגיע כעבור מספר שנים. הגר"ד סוקולובסקי נודע בירושלים כגדול בתורה, ששקל בפלס מאזניים כל מילה שיצאה מפיו, והוא סיפר סיפור מבהיל.
במיר חי יהודי עשיר. ביום אחד פשטה השמועה שהעשיר מחסל את כל עסקיו ומוכר את מטלטליו כדי לעלות לארץ־ישראל. בני העיירה נפרדו ממנו, והוא עלה על הספינה בדרכו ירושלימה.
האיש שב למיר כעבור מספר חודשים. עלה האיש על הבימה והחל לדבר בשבחה של הארץ הטובה ובשבח יושביה, ועבר לתאר במילים יפות את אווירא דארץ־ישראל ואת נועם זיווה והדרה. ואז, בשיאו של התיאור, התכרכמו פניו של האיש, והוא החל לדבר בקול חלש ועצוב, ואמר: "למרות כל המעלות שהזכרתי קודם, ברצוני להודיעכם שהחיים בארץ־ישראל הם קשים מנשוא. אין פרנסה, אין אוכל לפי הטף". הוא המשיך ותיאר את הדחק ואת לחץ החיים שבו נתונים אנשי היישוב בארץ־ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר "עדיף להיות כבשה במיר מאשר להיות אדם בארץ־ישראל"!
הדברים רק יצאו מפיו והאיש קיבל מיד שבץ מוחי, עד שכל גופו נשמט. בניגוד למקרי שבץ אחרים, שבהם האדם מתעלף ומאבד את הכרתו, הוא נשאר בהכרה מלאה ורק שריריו התנוונו וקומתו הזקופה הושפלה ארצה. תוך רגעים ספורים הוא נראה כמי שהולך על ארבע, בהילוך שהזכיר מאוד את צורת הליכתה של הכבשה. הברות שונות שיצאו מפיו דמו אף הן לקול פעייתן של הכבשים.
הגר"ד סוקולובסקי זצ"ל סיפר שכשהלך עם הילדים בני גילו לחיידר במיר, והיו עוברים מול ביתו של האיש ההוא, ראוהו תמיד באותו מצב, מוטל על ברכיו והולך על ארבע ככבשה, ופולט הברות משונות שנשמעו כקולותיה של כבשה. הילדים, כילדים, היו מנופפים לעברו באצבע מאשימה, ומתריסים כנגדו: "נו, אתה עוד תעז לדבר לשון הרע על ארץ־ישראל?!".
בקובץ קול התורה (גליון ע"ג) מובא על מרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל: "רבינו הקפיד מאד משבא לארץ ישראל שלא יאמרו בניגון של תלונה "עס איז הייס" [הרי זה חם] או "עס איז קאלט" [הרי זה קר], משום שיש באמירות כאלו משום חשש מספר לשון הרע על ארץ ישראל, ורק אפשר לומר "מיר איז הייס" [חם לי] או "מיר איס קאלט" [קר לי]".
איש אחד סיפר למרן הגרב"ד בעל ה'ברכת שמואל' זיע"א שקיבל מכתב מהוריו הגרים בארץ ישראל וכתבו לו שמאוד חם בארץ ישראל, רבי ברוך בער גער בו באמרו: "אסור לדבר בגנות ארץ ישראל" . (ספר הרב הדומה למלאך, עמ' רח"צ)
גם על הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטין זצוק"ל מסופר (בספר סולם יעקב): "הרב היה נזהר מאוד שלא לדבר לשון הרע על עם ישראל, על שום יהודי. אבל הוא הקפיד גם שלא לדבר רע על ארץ ישראל עצמה. הוא לא היה אומר 'כמה חם היום!', כי זאת ארץ ישראל, ארץ הקודש. אפשר להגיד שקצת חם או קצת קר, אבל לא שאנחנו סובלים מזה ומתלוננים על כך".
רבי בנימין וואלף נכח כשיהודי בלונדון אמר למרן הגר"י כהנמן זצוק"ל, שבארץ ישראל 'נורא חם', ובאידיש: 'שרעקלאך הייס'. הגיב מרן הרב זצ"ל: "לדבר כך – זה חטא המרגלים".
***
גם מי שנאלץ לצאת לחו"ל, ראוי שייצא בצער וכובד ראש, על שנאלץ להפסיד מצווה גדולה כזו של ישוב ארץ ישראל, וח"ו שלא יראה שום שמחה על יציאתו לחו"ל. לפעמים עצם השמחה של היוצא לחו"ל, היא עצמה מעין דיבת הארץ, אפילו ללא מילים.
מצווה על האדם לכלכל את צעדיו כדי למנוע מצב שיעלה בו או בחבריו, אפילו הרהור של תרעומת על הישיבה בארץ ישראל, כמו שמעידים חז"ל (כתובות קיב, ב) על רבי אמי ורבי אסי, שהיו עוברים בלימודם בקיץ ממקום שמש למקום צל ובחורף ממקום צל למקום שמש כדי שלא יוכלו התלמידים להתרעם על ישיבת ארץ ישראל, והדבר מותר אף במקום ביטול תורה (כמבואר בגמרא שם. ראו בהרחבה בספר 'טובה הארץ'). ממרן הגר"ח קניבסקי זיע"א שמעתי שנראה שכשחם לנו בארץ ישראל בימי הקיץ והשרב ואנו מפעילים את המזגן, או כשקר לנו בחורף ואנו לובשים מעיל או מדליקים תנור, כדאי לנו לכוין שאנו עושים כך כדי שיהיה לנו טוב ונעים בארץ ישראל, ובכך נקיים ענף ממצות ישוב ארץ ישראל. ולכאורה, בבואנו לרכוש מזגן לחימום בחורף ולקירור בקיץ, יש בכך ענין של הידור במצות ישוב ארץ ישראל.
"מִי שֶׁמֻכְרָח לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ לְבַקֵּשׁ לוֹ מָנוֹחַ וּלְהֶכְרֵחִים אֲשֶׁר יְאַלְּצוּהוּ לַעֲזֹב אֶת אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁיֵּצֵא כְּמוֹ אִם יָרְדוּ גְּשָׁמִים בַּסֻּכָּה, שֶׁלֹּא יִבְעַט כִּי אִם בְּכֹבֶד רֹאשׁ וּבִכְאֵב לֵב יַנִּיחַ סֻכָּתוֹ וְיִצְטַעֵר, שֶׁלֹּא זָכָה לְמִצְוָה זוֹ. וּמְאוֹד מְאוֹד יֵשׁ לְהִזָּהֵר (=לְיוֹצֵא לְחוּ"ל) שֶׁלֹּא לְהַרְאוֹת כִּי צַר לוֹ הַמָּקוֹם (=בָּאָרֶץ), כִּי אִם יְקַיֵּם כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ. בָּרוּךְ הַיּוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ וְחֵן הַמָּקוֹם עָלָיו וּמִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה וְאָז יַצְלִיחַ (עץ אבות דף ב.).
'בין הזמנים' בארץ ישראל. פסגת העולם ומשושו