הרב ישראל ליוש
שבת בראשית- השבת בה יקראו כל עם ישראל את הפרשה הראשונה בתורה. אמנם כבר קראנו את תחילתה בשמחת תורה, אך בשבת זו נקרא אותה בשלמותה. מבואר בספרים הקדושים שעניין הקריאה של תחילת פרשת בראשית בשמחת תורה- הוא כדי לציין, שבלימוד התורה, בשונה משאר הלימודים, אין לו סוף! תמיד הסוף הוא גם התחלה. בשאר לימודי הבלי העולם- יכול אדם לסיים את הלימוד ולהגיע אל היעד, אך בלימוד התורה- לעולם לא נגמור ללמוד, תמיד נישאר בהתחלה, בבראשית.
כאשר אנו זוכים לשמוח בשמחת סיום התורה או סיום מסכת, תיכף ומיד מתחילים את העניין הבא, כי "תורת ה' תמימה"- ככל שנלמד אותה היא תישאר 'תמימה' – 'שלמה', כאילו לא התחלנו ללמוד בה כלל. הגאון רבי עקיבא איגר, המשיל על כך משל נפלא.
אדם הולך בדרכו, ולפתע הוא רואה אוצר בלום של אבנים טובות ומרגליות. האוצר היה עצום בגודלו ומרהיב ביופיו. לא התעצל האיש, ומיד, מילא את כיסיו באבנים היפות ביותר שהיו שם, הוא, כמובן, לא הסתפק במילוי כיסיו, אלא הכניס אבנים ומרגליות לכל מקום שרק היה בו בית קיבול: בתיקים, בנעליים, בכובע ובבגדים. מפה ומשם, אסף שקיות ותיקים ומילא אותם באבני החן המרהיבות.
האיש יצא משם במשא כבד מנשוא, בקושי רב הצליח להזיז את עצמו עם משאו, אך היה מאושר ושמח בעבודה הקשה הזו, הנה הוא הפך ברגע קט לעשיר גדול. לאחר כמה פסיעות הוא סובב את עיניו, ולבו נחמץ בקרבו: 'אכן, שמחה גדולה על כל האוצר אשר לקחתי עמי', הרהר האיש, 'אך שמחתי אינה מושלמת, שכן, מה יהיה עם כל האוצר שנותר שם?! לו רק יכולתי למלאות עוד ועוד אבנים, הרי הייתי עשיר גדול יותר'…
בזאת מבאר רבי עקיבא אייגר את דברי דוד המלך בתהילים: "שש אנוכי על אמרתיך כמוצא שלל רב", אף אני, אומר דוד המלך, כמו אותו האיש שמצא שלל רב. שימחתי בלימוד התורה אינה מושלמת, שכן, ככל שאלמד עוד ועוד, יודע אני שהתורה עמוקה מיני ים וארוכה עד אין סוף, ועוד הרבה אבנים טובות ומרגליות, נותרו לי לאסוף באוצר התורה הבלתי נדלה.
אין קיצורי דרך להשגת ידיעת התורה, רק על ידי לימוד ויגיעה, שעות על גבי שעות, לילות כימים, נוכל לנגוע בקצה התורה, ולכבוש עוד ועוד חלקים ממנה.
על חשיבות ההתמדה וערך שקידתה, נעמוד בסיפור הבא:
הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, מספר על דיון רציני, שהתנהל בביתו של הילד 'זליג ראובן בענגיס', מי שלימים התמנה לרבה של ירושלים. הילד הצעיר היה אז בן 12 שנים בלבד, וההתלבטות היתה לאיזו ישיבה ילך הילד. אמנם, בימים ההם לא היו הרבה ישיבות, אך היה צורך להחליט, האם ילך הנער לישיבת מיר או לישיבת וולוז'ין. צדדי הספק כמעט היו שקולים, כי אין, באמת, הבדל גדול היכן ילמד ילד כה שקדן כמו ראובן בענגיס, אך בכל אופן הדעות נטו לכאן ולכאן, זה אומר בכה וזה אומר בכה.
ואז נשמעה דעתו של האב, וכה היו דבריו: "אמנם שתי הישיבות טובות מאוד, אבל לדעתי, כדאי לך ללכת לישיבת וולוז'ין, כי שמעתי שבישיבת וולוז'ין יש ספסלים רחבים יותר!" תמהו בני הבית לשמע הדברים, הרי כל השיקולים שנאמרו עד כה היו שיקולים רוחניים: שיטת הלימוד, צורת השיעורים וכו' וכו', מי חושב בכלל על דברים גשמיים כרוחבם של הספסלים?!
הסביר האב את דבריו: "אתה יושב ולומד, והשעה שתים עשרה בלילה, אחת בלילה, או אפילו כבר שתיים בלילה, ואתה רוצה להמשיך ללמוד, כמו שיכור שרוצה יין, שאינו יכול בלעדיו, אך מצד שני אתה גם מאוד עייף, והעייפות מאיימת להכריע אותך- אם כך, בישיבת וולוז'ין, שהספסלים רחבים, תוכל לשכב על הספסל ואחר שעות מעטות תתעורר, תיטול ידיים ותוכל תיכף ומיד להמשיך ללמוד. אבל בישיבת מיר, שהספסלים צרים, לא תוכל לעשות כן, ויהיה עליך לסור למקום השינה, ובכך תבזבז זמן יקר מאוד, כי הדרך הלוך ושוב תארך בוודאי כמה דקות. לכן הצעתי, שתלך ללמוד בישיבת וולוז'ין עם הספסלים הרחבים".
סיים האב את הצעתו, אך המשיך ואמר לבנו: "זאת הצעתי, ועליך מוטלת החובה להחליט בעצמך להיכן תלך, על פי כל השיקולים ששמעת. אך עשה זאת מהר ככל האפשר, כי חבל על כל דקה שהנך מפסיד בלימוד התורה!"
בקשה מיוחדת הוסיף האב לבקש מבנו: "ה' יהיה עמך בכל אשר תחליט, אך אנא ממך, אל תאמר לי להיכן החלטת ללכת ללמוד! ואף כאשר תלמד שם, ולאחר ארבע חודשים תשלח לי מכתב ותספר לי בו את כל קורותיך, ואת הצלחתך הגדולה בלימוד התורה, בבקשה ממך! אל תספר לי היכן אתה לומד!"
גם דברים אלו היו לפלא בעיני השומעים, ותיכף הסביר האב את בקשתו: "אם תחליט לנסוע לישיבת וולוז'ין ואני אדע על כך, אזי כאשר יבוא אדם וישאלני 'היכך בנך לומד?' אצטרך, הרי, לומר את אשר אני יודע – 'ישיבת וולזי'ן', ויתכן שיהיה בכך עין הרע, ואף יתכן שבנו של השואל איננו מוכשר די הצורך כדי להגיע לישיבת וולוזי'ן, ויעלו בו רגשי קנאה על שאני כן זכיתי שבני לומד בישיבת וולוז'ין, לכן אני מעדיף שלא לדעת, ובכך אוכל בקלות לענות על שאלה כזו 'אינני יודע'."