"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת" (ויקרא כ"ו, מ"ו)
ארבע לירות שבועיות – זהו הסכום שהבטיח הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל כ"קעסט – דמי מזונות" לחתנו בזמן השידוך. עני ואביון היה רבי אריה. בביתו אין אפילו אוכל לפי הטף. יודעי דבר אף יודעים לספר שאחד מבניו נפטר, ל"ע, בעקבות רעב… מנין לו ארבע לירות ליתן לחתנו הגדול? הוא חשב שיצליח לעמוד במעמסה הגדולה, אך לא הצליח. לא היה בידו ולא כלום.
מנין חי רבינו בשנות נישואיו הראשונות, שבהן ישב בבית המדרש "אוהל שרה" מהבוקר עד הערב ולמד בהתמדה? שמעו נא פשט חדש ב"מידות"! מהלך חדש ב"בין אדם לחברו"!
אביו, הגה"צ רבי אברהם אלישיב זצוק"ל, היה משיג בדרכים שונות את הסכום האמור. את הכסף לא היה מעביר ישירות לבנו, לא ולא! ארבעת הלירות עברו לידי רבי אריה לוין, ו"הוא" העבירם כ"קעסט" לידי חתנו.
הסדר זה נמשך קרוב לשלוש-עשרה שנים, מזמן נישואיו עד שנת פטירת אביו הגאון רבי אברהם אלישיב זצוק"ל. מאז שנפטר אביו לא היה מי שיעביר את ארבעת הלירות לידי רבי אריה לוין. לראשונה בחייו נאלץ לצאת מגבולות בית המדרש "אוהל שרה", שם קבע את לימודו מבוקר ועד ערב מיום עלותו ארצה, מעט לאחר בר המצווה שלו.
ברחביה שעל יד שכונת "שערי חסד" הוותיקה, התנוסס לתפארה כולל "אוהל תורה". הכולל איגד בתוכו אברכים גדולי תורה, אלו שלימים האירו את עיני ישראל בתורתם. עם חבורת האברכים נמנו הגאונים הגדולים: מרן הגר"ש וואזנר; רבי שלמה שמשון קרליץ אב"ד פתח תקווה; רבי שלמה טנא אב"ד ת"א; רבי אליעזר ולדנברג בעל ה"ציץ אליעזר"; רבי אברהם וורנר; רבי שלום שבדרון זכר צדיקים לברכה ועוד רבים וטובים. בראש הכולל עמדו הגאונים רבי אפרים זאב גרבוז ורבי אהרן ביאליסטוצקי זצ"ל.
צורך הקיום אילץ את רבינו ללמוד ב"כולל" לאחר שלוש עשרה שנות נישואין שבהן למד בביתו ובבית מדרש "אוהל שרה" הסמוך לביתו. כולל "אוהל תורה" שקק חיים, האריות שהתקבצו שם עקרו הרי הרים וטחנום זה בזה בסברא.
ואיך "התקבל" לכולל? לראש הכולל, הגאון רבי אפרים זאב גרבוז זצ"ל, היתה "קביעות" ללמוד בצוותא עם מרן הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל, גאב"ד ירושלים. הגרז"ר בענגיס שוחח עם ראש הכולל ואמר לו בצורה מפורשת: "דע לך, אברך זה הינו גדול בתורה, וללא ספק הוא מתעתד להיות אחד מגאוני הדור". כששמע זאת ראש הכולל, צירפו מיד אל הכולל ואף מינה אותו לומר "חבורות" בפני אברכי הכולל.
את התמדתו העצומה ויגיעתו בתורה באותם הימים תיאר דודי הגאון הגדול רבי שלמה קרליץ זצ"ל:
בשעה מדויקת היה מגיע אל היכל הכולל, עד שיכלו לכוון את השעון לפי זמן הגעתו. נכנס, עשה את צעדיו לעבר מקומו, פתח את הגמרא ושקע בתוכה כליל. במשך כל הסדר לא הרים את עיניו מהגמרא אשר לפניו. מוחו היה כה שקוע בלימוד, עד שלא שמע ולא ידע מה נעשה בכולל. אין לו אלא לימודו, גמרתו ותו לא מידי.
מיוזמתו לא הלך "לדבר בלימוד" עם איש מגדולי האריות שלמדו בכולל. גם כשהוכר תוך זמן קצר בקרב לומדי הכולל כארי שבחבורה, היו צריכים לנתקו בכוח משקיעתו המוחלטת בתורה כדי לנסות לשוחח עימו בלימוד.
רושם עצום נחקק בקרב גדולי האריות שבכולל "אוהל תורה" למראה איבוד חושיו כשהתיישב ללמוד את סוגייתו. לדידו, כמעט ולא התרחש שינוי בין הלימוד בבדידות בבית המדרש "אוהל שרה" לבין הלימוד בכולל האריות "אוהל תורה" שבקצה שכונת רחביה, פרט לדרך שהיה עליו לצעוד בכל יום אל היכל הכולל.
בעמידה
חתנו של רבינו, הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מספר:
בימי חול המועד פסח תשע"א הגעתי עם כמה רבנים לביקור חג אצל מרן הגר"ש וואזנר שליט"א, שדיבר בענייני השעה. לפתע קטע את דברו, והיה זה כאשר דיבר על החיוב להאהיב את התורה על התלמידים, ופנה אלי ואמר: "אני זוכר שלפני כשבעים שנה למדתי בכולל בירושלים יחד עם השווער שלך, והוא הקפיד ללמוד לא רק בקול ובנעימה, כפי שהוא עושה עד היום, אלא דקדק על עצמו לעמוד במשך כל זמן הלימוד!"
אני כשלעצמי, ציין חתן רבינו הגר"י זילברשטיין שליט"א, פירשתי את עניין העמידה הזו שהיא משום כבוד התורה, כפי ששמעתי כבר כמה פעמים ממו"ח שציטט את ה'מגן אברהם' המביא את הגמרא (ברכות כ"ז ע"ב): 'אמר לו, יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך!'
המג"א מביא את הגמרא כדי להוכיח משם שתלמיד השואל את הרב, צריך הוא לעמוד על רגליו, משום כבוד התורה, ולמרות שבימינו לא מקובל לעשות כך, צריך לדעת שיש בדבר זה משום ריבוי כבוד התורה.
ובל נחשוב שמו"ח עמד על רגליו רק כשהיה צעיר. לא. גם בהגיעו לגיל מאה שנים עשה כדבר הזה. הכל יודעים שמו"ח השכים בשעת לילה מוקדמת מאוד כדי להגות בתורה, ובדרך כלל למד כארבע שעות לפני תפלית שחרית, ב'זמן' קיץ של שנת תשע"א חשש פעם מו"ח מסיבה מסוימת שלא יהיה די ערני במשך כל שעות הלימוד, קם ועמד על רגליו במשך כל ארבע שעות הלימוד בלילה, עד שהגיע זמן תפילה.
אם לומדים ומרוכזים בלימוד – לא שומעים
עניין השקיעות בתורה, עד כדי חוסר שימת לב מוחלטת לכל הסובב, דבר שבעבורנו נראה כדרגה גבוהה וכמושא שאיפה שלא כל אחד מסוגל להגיע לכך, נתפס אצל רבינו כדבר פשוט ורגיל, עד שלא הבין אפשרות אחרת.
אברך חשוב מישיבת מיר עשה דרכו לחדר רבינו כדי לשאול מפיו דבר ד' זו הלכה. לפעמים, יושב ולומד בביתו, ובאותו זמן עסוקה זוגתו בהשכבת הילדים או במלאכת הבית, ופעמים שהיא מפזמת לעצמה. מה דינו לגבי לימוד התורה, האם יכול להמשיך בלימודו כששומע את קול שירתה.
נשא רבינו עיניו אל האברך השואל ואמר: "איני מבין מילה ממה שאתה מדבר! איזו מין שאלה זו?" חזר האברך וניסה להסביר גופא דעובדא: "אני יושב ולומד בקול, ואני שומע את אשתי שרה – האם אני יכול להמשיך ללמוד?"
רבינו אמר לו שוב: "אינני מבין מילה ממה שאתה מדבר! מעולם לא שמעתי שאלה כזאת!" לאחר שחזר האברך על שאלתו בשלישית. אמר לו רבינו: "איני מבין את שאלתך, איך אתה אומר שאתה יושב ולומד ושומע מישהו?! כשאדם יושב ולומד, הוא אינו יכול לשמוע מישהו אחר! אם לומדים ומרוכזים בלימוד – לא שומעים!"
"וכי הוא משוגע?"
מעמד נורא היה אותו יום שלמדו בשיעור "תפארת בחורים" את הסוגיה של "שמא יטה" במסכת שבת. אחד התלמידים העז ושאל בלשון ציורית: "יושב יהודי, ושטריימל חבוש לראשו בליל שבת, והוא לומד, וכי שייך לשכוח שעכשיו שבת, עד שאנו חוששים שמא יטה?"
תשובתו הפשוטה של רבינו הרעידה את אמות הסיפים בבית המדרש: "מה לא מובן? יהודי יושב בליל שבת ולומד תוספות, ופתאום האור נעשה חלש והוא אינו יכול לראות מה כתוב בתוספות, וכי הוא משוגע? ודאי שהוא יטה!"
והיו הדברים מרעידים בפשטותם.
עיניים רבות דמעו באותו הלילה בגעגוע גדול להגיע להבנה פשוטה כזאת.
מי שאוחז באמצע תוספות ומפסיק ממש באמצע – הוא משוגע!
איך אפשר להתנתק באמצע תוספות???
(מתוך 'גדולה שמושה')