סיפר לי אחד מתלמידי הישיבה, שכאשר הרבנית ע״ה היתה חולה ברגליה, הייתה צריכה עזרה בעבודות הבית. וביום שישי היו רואים את מרן זצ״ל עומד במטבח וטוחן דגים ובשר במטחנת יד, וראו כיצד תוך כדי העבודה היה מפסיק לרגע ומניח את ידו על מצחו ומהרהר, ואז ממשיך שוב, ושוב מפסיק לרגע, כך כמה וכמה פעמים. והיה ניכר בחוש שמוחו טרוד בעומק הסוגיא, ואף תוך כדי עבודתו היה 'מונח' במקום אחר לגמרי.
וכן סופר עליו, שכאשר היה הולך למכולת לקנות מצרכים והמתין בתור כאחד האדם עד יגיע תורו [ובזה לבד יש לנו לעמוד על עוצם ענוותנותו שלא הסכים לעקוף את התור על אף הפצרותיהם של הממתינים האחרים שם], וכאשר הגיע תורו שאל אותו המוכר מה ברצונו לקנות, והוא לא ידע מה לענות כי שכח הכל… והמוכר היה מנסה להזכיר לו, אולי את זה או את זה.
וכל כך למה? כי גם כאשר היה עוסק במטלות הפשוטות של היום-יום, קיים בנפשו באותן שעות את ציווי התורה ״לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״, תמיד היה עסוק בלימוד התורה.
כאשר אדם מרגיל את עצמו שיהיה ראשו עסוק בתורה בכל עת, וגם כאשר הולך ברחוב לעסקיו או נוסע באוטובוס וכיוצ״ב – הרי הוא קונה בזה כוח ריכוז עצום, והוא מתרגל לנתק את עצמו מהסביבה ולעסוק אך ורק בסוגיא העומדת לפניו.
ראיתי שמביאים עצה, שכדאי לאדם לשנן היטב פרק משניות בעל פה שיהיה שגור על לשונו, בכדי שבשעה שיצעד ברחוב יוכל להעסיק את מחשבותיו בשינון המשניות ולהינצל ממראות הרחוב. אך אני אומר לכם, כי עצה זו אינה מועילה דיה, לפי שבשינון פרק משניות בעל פה אין האדם צריך לזקק מחשבותיו ולהשקיע כל הגיגיו בלימוד זה, ועדיין מוחו פנוי לכל המחזות. אבל אם יעסיק את ראשו בקושיא חזקה שהתעוררה לו בסוגיא, גם אם ילך ברחוב עם עיניים פקוחות לא יבחין כלל בכל מה שמתרחש סביבו, כי מוחו וליבו טרודים בעניין אחר.
אמנם להגיע לדרגה גבוהה כמו זו שמרן זצ"ל זכה לה – זה דבר שאי אפשר להגיע אליו ביום אחד, אך מוכרחים אנו להתחיל להתרגל לזה, להרגיל את עצמנו לאט לאט לחשוב בכל יום לכה״פ את השקלא וטריא של הסוגיא שלמדנו באותו יום, או לחזור על דברי התוס' וכיוצ״ב, וצריך להכין את זה מראש – לפני שיוצאים לרחוב, להעמיד בראשנו מה אנו מתכננים לעסוק בשעה שנלך ברחוב. אפשר לקחת איזו קושיא של רעק״א או הקצוה״ח, ולהחליט שאנו מנסים להעמיק בה בעת ההליכה ומנסים ליישב אותה, וכך עם הזמן משיגים כוח ריכוז שלא יפריעו כלל עוברי דרכים. כללו של דבר: כל גדלות האדם היא בכוח המחשבה והריכוז שלו! אם הוא יודע להעסיק את ראשו אך ורק בלימוד התורה – שם נמדדת גדלותו .
כיוצא בזה מסופר על רבינו חיים הלוי זצוק״ל שהיה מחנך את בניו להיות טרודים תמיד בעסק התורה, גם כאשר עסוקים במטלות חולין שונות. בהספד על מרן הגרי״ז זצ״ל, סיפר ראש ישיבת באר יעקב הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ״ל שר' חיים היה שולח את בנו הגרי״ז בהיותו נער לשליחויות רבות, ופעם אחת אמר לו הגרי"ז שפעמים רבות הוא רוצה ללמוד והוא מבטל תלמודו עבור השליחויות הללו. ענה לו הגר״ח: מעולם לא התכוונתי שתפסיק מלימודך, אדרבה, תמשיך ללמוד ובמקביל תלך לפלוני ותסדר את מה שבקשתי ממך.
עוד סיפר, שכאשר נולד בנו הראשון של הגרי״ז, היה עסוק בהכנות לקראת הברית, ושעה קלה לפני תחילת המעמד הגיע אביו הגר״ח, והחל להתפלפל עמו בקושיא חמורה ברמב״ם, והתפתח ביניהם דין ודברים בסברות שונות. כאשר נמשך הזמן, התנצל הגרי״ז בפני אביו ואמר כי הוא מוכרח לפרוש כדי לסדר את העניינים האחרונים לפני שיבוא המוהל לערוך את הברית. ענה לו אביו: וכי אמרתי לך שלא תתעסק? תסדר את מה שאתה צריך ותוך-כדי עיסוקיך תחשוב על הקושיא שדברנו עכשיו, וכי יש בזה סתירה?! כאשר אדם מרגיל את עצמו לחשוב בלימוד בכל עת, ולא רק כאשר יושב על יד הסטנדר והגמרא, הרי שכמעט לא שייך אצלו ביטול תורה.
ויש לדעת, שפעמים רבות דווקא הסברות שחושבים עליהן בשעה שהולכים ברחוב הן הסברות הטובות והמעולות ביותר, והחידושים הטובים הם אלו שבאים כאשר חושבים עליהם בשעת ההליכה. וזה משום שיש סייעתא דשמיא מיוחדת כאשר נמצאים ברחוב ומתנתקים כליל מכל מה שמתרחש שם, ומשקיעים את הראש בלימוד התורה.
וסיפר לי ידיד, שכאשר היה מרן זצ״ל גר בירושלים, והיו רואים אותו הולך כברת דרך מביתו עד לרחוב יפו, הבינו כולם שבאותה שעה הוא מכין את השיעור, כי ראו את מוחו אחוז שרעפים וטרוד בעומקה של הלכה, ודווקא אז היה מסדר לעצמו את חידושיו שיאמר לתלמידים. אין דבר מופלא מזה, ללכת ברחוב סואן, ולהיות שקוע בלימוד! להיות מופשט מכל הסובב לגמרי, בבחינה של התפשטות הגשמיות, והראש ספון טמון בתוך הגמרא. הרי זה ממש כמו ארון קודש העובר ברחובה של עיר, אין לך קידוש השם גדול מזה!
תועלת נוספת גדולה מאוד מקבלים על ידי שמתרגלים להיות שקועים בלימוד, שהמוח והחשיבה מתפתחים מאוד, וזוכים להיות בעל שכל מופלא וחריף. וכפי שראינו בחוש אצל מרן זצ״ל, שכל נושא ושאלה היה פותר מתוך פקחות עצומה ושכל ישר ואיתן, וזה משום שהרי יותר משבעים שנה ברציפות היה מאמץ את שכלו כל הזמן להיות שקוע בלימוד ולחדש חידושים בתורה, וכמו בשאר מערכות הגוף שככל שמאמנים יותר ועושים התעמלות לחזק את שרירי הגוף – כך הם מתחזקים ומשתפרים, כמו כן גם השכל של האדם עובד בצורה כזו, שככל שמשתמשים בו ומאמצים אותו יותר ויותר, כך הוא גם מתחזק יותר. ושמעתי שאומרים המומחים, שאדם ממוצע מנצל רק חמשה אחוזים ממספר התאים שיש במוחו, וברור שאם משתמשים במוח יותר כך גם מתרגלים לנצל יותר חלקים ממנו, ומוח שעובד עשרות שנים ברציפות אין ספק שהוא חזק יותר.
ענין נוסף מרוויחים בהרגל טוב זה של שקיעות בלימוד, והוא היכולת של האדם להתרכז כליל במה שהוא עוסק בו תוך התנתקות מוחלטת משאר העניינים. ואספר מה שראיתי כאשר למדתי בישיבת פוניבז', היה שם בחור מופלג אחד, מתמיד גדול, בשם רבי נח ברמן [זצ״ל], ודרכו היתה שהיה לומד בקביעות בכל יום עשרה דפי גמרא במשך שעתיים וחצי, כל דף הספיק בכרבע שעה. פעם שאלתי אותו כיצד הוא מצליח ללמוד כל כך הרבה בזמן כל כך קצר, ענה לי: הרי המוח יכול לחשוב הרבה מחשבות בזמן אחד, אלא שכאשר אנו לומדים – מלבד מה שאנו משקיעים את הראש בגמרא אנו גם חושבים על עוד הרבה מאוד דברים אחרים, וכך באמת אי אפשר להספיק יותר מדי. אבל אני התרגלתי שכאשר אני לומד אני מרכז את כל כוח המחשבה שיחשוב רק בלימוד, אני לא חושב על כלום מלבד על הסוגיא שבה אני עסוק, וממילא אפשר להספיק בלי סוף.
עוד תועלת עצומה יש על ידי ההרגל הנפלא הזה שירגיל האדם את עצמו להרהר תמיד בסוגיא בה הוא עוסק – והיא מה שעי״ז נעשה הלימוד שלו רצוף ללא הפסקות, ואינו דומה הלומד עם הפסקות למי שלומד ברציפות, ומאחר שתמיד מוכרחים אנו להפסיק מפעם לפעם, הרי שזה פוגם ברציפות ובאיכות הלימוד, אך כאשר נרגיל עצמנו להרהר בדברי תורה גם כאשר אנו עוסקים בצרכי החולין שלנו, הרי שעי״ז נהפך הלימוד להיות רצוף באיכות מעולה ביותר. והעצה להשיג את המעלה הגדולה הזו היא להתחיל להתרגל בזה לאט לאט, להרגיל את המח לחשוב בלימוד עד שעם הזמן כבר נעשה הדבר באופן טבעי שתמיד יחשוב רק בלימוד.
כך ראינו אצל מו״ר ראש הישיבה זצ״ל, שתמיד בכל עת ובכל זמן מתי שבאנו אליו ראינו אותו עסוק בלימוד תורה, תמיד היה ראשו אחוז ותפוס בסוגיא. וזכורני גם כאשר הייתי מגיע אליו בימי תמוז החמים, ועוד לא היה מזגן בדירתו (הישנה), היה תמיד שקוע בלימוד. כי זה היה כל תאוותו ותשוקתו – לעסוק בתורה. הוא לא היה רק 'מתמיד' שכל הזמן יושב ולומד מול הגמרא, הוא פשוט כל הזמן היה שקוע בלימוד, בין אם הוא עסוק בלימוד התורה על יד הסטנדר, ובין אם הוא עסוק בחיי המעשה ובצרכי הגוף, תמיד בכל מצב – הראש שקוע עמוק בתוך הלימוד! עליו נאמר מה שאמרו במשנה: ״כל העוסק בתורה לשמה וכו', שכל העולם כולו כדאי הוא לו״.
(גיליון 'דעת ואמונה')