יהודי מבוגר צעד במחנה טרבלינקה כשעל גופו חגורת עור עם בטנה, בתוכה החביא יהלומים יקרי ערך. הוא צעד עם בנו, וברגע הנכון הספיק להוריד מעליו את החגורה ולמסור אותה לבנו. חייל גרמני שהיה בסביבה הביט בו בדקדוק, כך שלא היה באפשרותו להסביר לבנו מה מכילה חגורתו. הוא רק סינן לו בשקט: "שמור על החגורה הזאת!! היא מאד יקרה!!" והמשיך בדרכו.
הבן נטל את החגורה, הביט בה בתמהון ומיהר לחגור אותה מתחת לבגדיו. הוא ניצל מהמלחמה, היגר לארה"ב ועימו החגורה. תוהה מדוע חגורת עור פשוטה שכזו הייתה כה חשובה לאביו היקר.
חלפו שנים רבות. הבן לא הצליח למצוא לעצמו עבודה מסודרת והוא קיבץ נדבות, חי מהיד לפה, בעוני ובחוסר כל. לכל מקום שהלך, לקח איתו את חגורת העור של אביו, כשהוא עדיין משתומם, לא מבין מדוע אביו, החכם והנבון, הדגיש לו שחגורת העור הפשוטה הזאת מאד יקרה.
ואז, באחד הימים, נקרעה החגורה והבן העני גילה להפתעתו את אוצר היהלומים האדיר שאביו טמן בתוכה. הוא שמח שמחה גדולה, אך בליבו קיננה תחושה רעה על כל השנים שעבר במחסור ובחוסר כל, בשעה שחגורתו הייתה מלאה באוצר בלום. "חבל שאף אחד לא יידע אותי בכל שנות המחסור, איזה אוצר נמצא אצלי", חשב בצער.
סיפור אמיתי זה- כותב רבי דניאל צוקרמן שליט"א בספרו הנפלא "קול אומרים הודו", ממשיל ומחייה בפנינו כי יתכן שיש לאדם כסף רב והוא עשיר גדול, אך אם הוא לא ידע על כך שיש לו ברשותו כסף, אז הוא יחיה כעני. וכך הוא הדבר ג"כ לגבינו. לכל אחד מאתנו יש עושר אדיר, לכל אחד יש את עצם החיים, בריאות, חכמה, משפחה, חברה, קנייני רוח וכו' וכו'. אם לא נדע ולא נשים לב מה יש לנו, אז הדבר נחשב כאילו כל הדברים הללו אינם מחוברים אלינו ואינם ברשותנו, אלא נשארים מחוצה לנו, ואנחנו נשארים עניים ומסכנים.
אך ישנו הבדל אחד ביננו לבין אותו העני, כי לו לא היה מי שיספר לו שהוא עשיר מופלג ולכן נאלץ להתבזות בקיבוץ נדבות. אך בשונה מאיתו, לנו מגלים ומבהירים כי לכל אחד מאתנו יש עושר עצום, חז"ל הקדושים מגלים לנו: "איזהו עשיר השמח בחלקו". כי בעצם לכל בן אדם ישנה עשירות, אך כדי להיות עשיר בפועל, צריך האדם לדעת ולהתחבר אל אותה העשירות הייחודית שיש לו בחייו ולשמוח בה. ואז כאשר ידע ויתחבר וישמח, יתעשר בעושר פנימי אמיתי, להביט על כל הטוב והנעים שהשי"ת העניק לו ולהקדיש פחות מחשבה על מה שעדיין חסר ולא נעים לו.
הגה"צ רבי אביגדור מילר זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת רבנו חיים ברלין בארה"ב, כותב (בספר שערי אורה ח"א עמ' קמז) שכידוע חייב האדם בחיוב גדול של הכרת הטוב להקב"ה, ועל חיוב זה מבוססת כל עבודתו של האדם להקב"ה. אמנם כדי לקיים חיוב זה, מההכרח שתקדם לו הקדמה גדולה אשר היא היסוד עליו בנויה כל הכרת הטוב. הקדמה זו היא 'שמחת חיים'.
הכוזרי (ג, יא) כותב שמידת הכרת הטוב והשבח של האדם לבורא עולם תלויים במדת השמחה שלו. זוהי הסיבה מדוע התורה כל כך מחמירה בחיוב השמחה, וכמבואר בפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז), מכיון שרק ע"י השמחה יוכל להגיע להכרת הטוב ולהודאה לה'. ובדומה לאדם שקיבל מתנה מחברו, שרק אם הוא מכיר ויודע שקיבל את המתנה ושמח בה, אז יכול הוא להכיר טובה לנותן המתנה.
***
בפרשת השבוע אנו למדים כיצד תריסר אנשים רואים את אותם המראות, מביטים באותם הפרטים, אך הפרשנות, משקפי ראייה שחורות או משקפי ראיה ורודות, משנים את כל התמונה. מצד אחד עומדים המרגלים ומדברים בלהט על 'אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ', ומולם עומדים יהושע וכלב ומספרים כי 'טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד'. לא היה ביניהם שום ויכוח על העובדות. אך הפרשנות, הדעה המוקדמת, ההסתכלות- הייתה שונה לחלוטין וממילא גם העובדות עצמם הוצגו באור שונה לגמרי, מ'ארץ אוכלת יושביה' ועד 'טובה הארץ', אבל לא רק טובה, אלא 'מאד מאד'!!
ארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלוקינו עליה כל העת, בהשגחה מיוחדת, טובה מאד מאד. קמנו בבוקר בריאים ושלמים, אנו הולכים ללמוד תורה, הקמנו משפחות לתפארת, עולם תורה שלם קם כאן בארץ ישראל, פורח ומשגשג, היכלי התורה גדושים בלומדים וגם העובדים לפרנסתם מרגישים חובה וזכות לקבוע עיתים לתורה, באלפי שיעורים ומסגרות הפרוסים בכל הארץ ובכל העולם היהודי. גם מבחינה כלכלית, מעטים הם האנשים, יחסית לדורות קודמים, הרעבים ללחם. ישנו שפע גשמי גדול בס"ד, ואם כן, על מה אנחנו מסתכלים? על הדברים הכל כך טובים או על הדברים הקצת- פחות נעימים?
גם חיינו האישים נתונים כל רגע לפרשנות ולהסתכלות. בידינו לבחור האם להסתכל על המעט החסר או על הרב הטוב והמשובח.
"מי שאין לו דעת", כותב הגר"ש וולבה זצוק"ל, "היינו שאין לו שימת לב לדברים, אצלו כל המהלך הטבעי של חיי גופו מובן מאליו: השינה והיקיצה, הנשימה והדופק, תנועת אבריו, האכילה והעיכול. בר דעת השם לבו לכל זה רואה נפלאות בחיי גופו. הוא מבין היטב מה שאמרו חז"ל "כל הנשמה תהלל י' – על כל נשימה תהלל י'". הוא מכוון היטב בברכת "רופא כל בשר ומפליא לעשות", כי הוא שם לב ומכיר בנפלאות העיכול ופעולות בני המעיים. בר דעת זה מבין היטב מה שאמר איוב "ומבשרי אחזה אלוק" (יט, כו). הרי מתוך התבוננות בחיי גופו יכול אדם להגיע לאמונה".
ואכן, מי שאינו מתבונן בכל הטוב הזה, הנמצא בגופו שלו עצמו, בבני משפחתו, בסביבתו הנהדרת, בחיי האושר היהודיים המקיפים אותו וגם את חיי הגוף והחומר המשופרים שלו, הרי מה שהוא רואה למול עיניו כל היום הוא את החסרונות, הפגמים, הקשיים והסיבוכים. אך מי שחי בתחושה מקדימה ש'שום דבר לא מגיע לי', אם כן, כל מה שיש לי, כל מה שקיבלתי בכל זאת מהקב"ה – הכל בונוס….