"כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי" (בראשית ז, א)
מסופר על הגאון רבי יעקב קמינצקי זצוק"ל, שכשהגיע לאמריקה בתחילה כמשולח, היה צריך למצוא לעצמו פרנסה, ונהיה ראש כולל בכולל מסוים. כמובן שהיה עליו לאסוף כסף עבור הלומדים, והדרך הייתה שהמוסד היה שומר את הקבלות של שנים עברו, ונדיבי עם היו נותנים לפחות אותו סכום, אם לא מוסיפים.
ואכן, רבי יעקב הגיע לאחד העשירים עם הקבלה, ונקב לו בסכום שתרם בשנה שעברה. התורם אמר, אבדוק בקבלות שלי מה תרמתי, כי זה נראה לי הרבה מידי, והוא אכן בדק ומצא שהוסיפו עוד אפס אחד בקבלה על הסכום שנתן, והסכום גדל בהרבה מחמת כך. רבי יעקב הזדעזע כל כך מכך, ואמר בהחלטיות: אם אנשים שיקרו, אני מתפטר מהכולל בזה הרגע, ומאותה שנייה אני לא קשור למקום הזה. השיב לו הגביר, לכל הפחות אתן לרב שכר טרחה שטרח להגיע עד הנה, אך רבי יעקב ענה נחרצות – אינני רוצה. הרי הגעתי רק בשביל הכולל, ומאותו רגע אני לא אוסף בשבילם, ולא מגיע לי על כך דבר.
סיפור נוסף זוכר אני, שפעם התהלכו ברחובות ארה"ב מרן הגאון רבי יעקב קמינצקי זצוק"ל, וכ"ק האדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצוק"ל, ונפגשו בשבת בלילה בברוקלין, כשכל אחד מטייל עם קבוצת תלמידים משלו ומשוחח בלימוד ובדברי אגדה. כשנפגשו השניים, רבי יעקב שאל את רבי יואל: במה זכית להינצל?! רבי יואל חשב וחשב, ואז אמר – אני לא יודע, אולי בגלל שמעולם לא התפשטתי (מבגדים לפיג'מה מ.ב.) והייתי נרדם מתוך לימוד.
ואז פנה רבי יואל ושאל את רבי יעקב: ולמה אתה זכית להינצל? חשב רבי יעקב, ואחרי פסק זמן אמר: אולי בזכות כך שמיום עומדי על דעתי לא הוצאתי דבר שקר מפי.
כשאלו הם הגדולים, רבי יעקב ורבי יואל, שהיו שני ענקיים של תורה באמריקה, אכן זוכים להצמיח דור של לומדי תורה.
***
מהי הדרך שראוי להתחזק ולהתקרב כיום לתורה נוכח הניסיונות הכל כך קשים שקיימים בעת הזאת?
שאלה זו כבר נשאל מרן הגר"ח שמואלביץ זצוק"ל לאחר ימי המלחמה הנוראה. אני זוכר שהיו שחששו כי אין תקומה לעולם התורה, ומי יודע איך יקום דור חדש להחיות את התורה שהייתה קודם המלחמה בישיבות ליטא. ניגש אליו ת"ח נודע ושאלה בפיו: ב"ה, כיום רואים כי אכשר דרא, ובחסדי השי"ת עולם הישיבות צמח וגדל להיות פאר ותפארת, ויש אלפי עמלי תורה שמשקיעים כל מרצם בעלייה בתורה ויראה, אך לא רואים את הגדולים שהצמיח דור העבר, כמרנן הגרי"ז, החזון איש ועוד כהנה. מדוע כך הדבר?
רבי חיים הרהר רגע קמעה, ומיד השיב תשובתו: כולם היו תלמידים של מרן הגרב"ד ליבוביץ או שהם ראו את יגיעת התורה שהייתה לו וקבלו מושגי ענק בגדלות, ומי שלא ראה את מושגי הגדלות שהיו למרן הגרב"ד, קשה לו להיות ענק בתורה כל כך.
ואכן חושבני שהדבר המיוחד שהיה קיים בישיבות של פעם, אלו הדמויות שניווטו את עולם הישיבות. כשאנו חיינו בישיבה בצלו של הרבי הגדול רבי שלמה היימן, ראינו מהי שקיעות בתורה, ראו עליו בחוש שהוא היה תלמידו של מרן הגרב"ד ליבוביץ, והוא היה א-'שטיקל רבי ברוך בער', זה נתן דוגמא לבחורים איך צריך להיראות, כיצד גדלים באמת בסולם העלייה בתורה בישיבה.
אני נזכר בסיפור שיום אחד בזמן חורף בישיבה היה שלג כבד מאוד, משהו שמתרחש אולי פעם בעשרים שנה בארה"ב. העיר כולה הייתה משותקת, לכן בני הישיבה המבוגרים שדרו בסמיכות לישיבה או בביתם ולא בבניין הישיבה עצמו, התקשו להגיע לישיבה, לשיעורו של ראש הישיבה מרן רבי שלמה היימן זצוק"ל.
והנה בשעה היעודה נכנסתי לשיעור ומכל שישים הבחורים הגיעו רק ארבעה בחורים לשיעור במסירות נפש ממש, ואני ביניהם. רבי שלמה נכנס לשיעור והחל בקול גדול למסור את השיעור באותה התרגשות וריתחא דאורייתא כפי שהורגל מדי יום ביומו. אחד התלמידים הרהיב עוז ושאלו, מדוע הוא מוסר את השיעור בחוזק כאילו ישנו לפניו אולם מלא בשומעים, הרי הרב רואה כי אין כאן אלא ארבעה בחורים ולא יותר, ואין צורך לדבר בקול גדול כל כך.
השיב לו רבי שלמה מנהמת ליבו – וכי חושב אתה שאני אומר את השיעור רק לכם? אני אומר זאת לכם ולבניכם ולנכדיכם, לתלמידיכם ולתלמידי תלמידיכם, יש כאן בחדר מאות נשמות טהורות שחפצות לשמוע את האור שבסוגיה הנלמדת, ובשל כך אני מדבר בקול גדול.
זו לא הייתה מליצה, כי באמת חשו בכל שיעור שכך הם פני הדברים, והוא ראה זאת כאמת לאמיתה, וזו הייתה הדמות שהייתה לנו לעיניים ביושבינו בישיבה, וזה הביא לצמיחתם של בני הישיבה שראו מהו הייעוד האמתי של כל אחד ואחד מבני הישיבה.
(מוסף שבת קודש- יתד נאמן סוכות)
חחעעעחכככ