הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע היה עוסק יומם ולילה בפדיון שבוים להציל אחינו בני ישראל מיד ה'פריצים' שהיו משליכים את ה'מושקעס' (היהודים שהיו שוכרים מהם את בתי במזיגה) לבור הכלא.
פעם אחת התברר לו לאחר שפדה את השבוי, שה'שבוי' שפדה אינו צדיק אלא גנב הוא שנתפס בגנבתו, והצטער הרמ"ל על הזמן והכוחות שכילה עד שהצליח לפדותו כי לא ידע האם היה זה 'מצוה ' אם לאו…
ונמלך בדעתו , שהרי אמרו חז"ל 'מצוה גוררת מצוה', וזאת יהיה לו לסימן, אם יזדמן לפניו מיד דבר מצוה ידע שגם אותו פדיון למצוה יחשב. ואכן, מיד נקלע לפניו עוד עסק של פדיון שבוים, אך הנה שוב נתברר לאחר מעשה שהלה גנב…
על כן, חשב הרה"ק בלבו – לכל הפחות אחזירנו לדרך הטוב. החל מדבר על ליבו, הנה ראה עד היכן הגעת ע"י גניבותיך… הרי מחמתם הושלכת לבור צלמות וכמעט שהגעת לשערי מות…
אמר לו הגנב, מה קרה? א דארעכפאל… (נפילה – שנתפסתי בגניבתי על חם), נו, ממשיכים הלאה… הן אמת שהפעם נכשלתי ותפסו אותי בשעת מעשה, אך שוב אמשיך בשלי בתקוה שבפעמים הבאות יצליח זממי בידי, ולא אירע מאומה מכך שנופלים…
אמר הרמ"ל: כל מעשה זה לא בא אלא ללמדני שלא להתרגש מ'נפילות', אלא להתחזק ולהתחדש כאילו לא אירע כלום…
(באר הפרשה יתרו)