פעם היה בחור שלקראת ה"בר מצוה" שלו קראו אביו, והושיבו על ידו, ואמר לו: עוד מעט זמן הינך נעשה "בר מצוה", אתה יודע מה זה "בר מצוה"? והאב המשיך ואמר לו:
שמע בני! "בר מצוה", הכוונה שמפסיקים עם כל ההנהגות הילדותיים – עד עתה בעת התפילה הסתובבת בחוץ לשחק עם חבירך, וכן באמצע קריאת התורה היית אוכל או שותה, כל זה – אומר לו האב – הם דברים ששייכים אצל ילדים קטנים, אבל לבחור, מאז היותו "בר מצוה", שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות, מאז כבר מתפללים כל התפילה בבית הכנסת, לא מדברים באמצע התפילה, ולא מסתובבים בחוץ, נעשים יותר רציני, וצריכים ללמוד ולהתפלל בהתמדה ובהתלהבות…
וסיים האב ואמר לבנו "בני, האם אתה מבין את מה שאני אומר לך – המבין אתה מהו הפירוש של 'בר מצוה'?"
אומר לו הבן "כן אני מבין, אבל אבא, דבר אחד אני רוצה לדעת, ווען ווערסטו בר מצוה?" [מתי אתה הולך להיות בר מצוה]…
איתא בחז"ל (מסכת קידושין דף פ"ב ע"ב): תניא רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה.
ולכאורה, ממי אנו מדברים כאן, האם מדברים כאן מהאב או מדברים כאן מהבן, אם מדברים מהאב היה צריך להיות כתוב הכל מהאב, "מניח 'אני' את כל אומנות שבעולם ואינני 'לומד' אלא תורה", ואם אנו מדברים מהבן, היה צריך להיות כתוב הכל מהבן, "אינני לומד 'עמו' שאר אומנות ואיני מלמדו אלא תורה" – ובגמרא כאן מתחילים עם האב ומסיימים עם הבן, מניח "אני" כל אומנות שבעולם ואינני 'מלמד' את "בני" אלא תורה.
ויש לפרש, שכשהאב רוצה לפעול ולהפעיל בבנו איזה דרך בעבודת ה', או כשהוא רוצה לחנך את בנו, הוא צריך להראות לו איזה משל שבנו יראה תמיד את המשל וירצה להיות דוגמתו – האב צריך להיות הדוגמא לבנו – הבן מסתכל מה שהאב עושה, והוא משתדל להתנהג כמותו.
אם האב רוצה שבנו לא ידבר בעת התפילה, אז צריך הוא גופא להיות לסמל ולדוגמא לבנו כאחד שלא מדבר בעת התפילה, ורק כשיראה בנו את אביו שאינו מדבר בעת התפילה, אז גם הוא לא ידבר בעת התפילה, כי הוא עושה בדיוק מה שאביו עושה, לא כן הדבר אם האב מדבר בעת התפילה, אז במצב כזה אל יחשוב שבנו יהיה יותר טוב ממנו ולא ידבר, כי הוא לומד מאביו שאפשר לדבר בעת התפילה.
ולפי דברינו מובן היטב, דהוא אשר הגמרא אומרת – מניח אני כל אומנות שבעולם – אם האב רוצה לחנך את בנו, אם האב רוצה ללמוד תורה עם בנו, אז תחילה הוא צריך להניח כל אומנות שבעולם, דהיינו, שהאב בעצמו צריך לזרוק ולהניח כל האומנות שבעולם, האב גופיה צריך ללמוד תורה ולהיות לדוגמא ולסמל עבור בנו – ודווקא באופן זה –"ואיני מלמד את בני אלא תורה" – הוא יכול לחנך את בנו וללמדו תורה, כי אם הבן יראה שהאב יושב ולומד, אזי גם הוא ילך בעקבותיו.
הרה"ק בעל "שפע חיים" מצאנז קלויזנבורג זי"ע היה רגיל לחזור על מה שאמר הגאון האדיר רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין, שיש לתמוה על ההבדל בין בתי המדרש של המתקדמים והמשכילים לבתי מדרש של חסידים, שבבתי המדרש של המתקדמים, האבות מחזיקים את בניהם אצלם ומפקחים עליהם כל שעת התפילה שיתפללו כהוגן ולא יסירו עיניהם מהסידור, אבל לבסוף, כשהבנים גדלים, הם פורקים מעליהם עול תפילה לגמרי. ולעומת זאת, בבתי מדרש של חסידים, האבות מתפללים בקול גדול ובהתלהבות בלי להשגיח כל כך על הילדים שמשחקים ביניהם, אבל בסופו של דבר, כשאלו הילדים גדלים ומתבגרים, הם נמשכים להתפלל בהתלהבות הראויה כדוגמת אבותיהם, והלא דבר הוא? היכן הם פירות החינוך שמשקיעים המתקדמים בילדיהם, וכיצד נמשכים בני החסידים להתפלל כראוי, בלי שיחנכו אותם לכך.
והסביר הרב מלובלין זצ"ל, כי טבעו של כל ילד הוא להיראות כמו אביו ולעשות כמעשיו, ולכן ילדי המתקדמים שרואים את אבותיהם משוחחים ואינם מתפללים, אלא דואגים רק שילדיהם יתפללו, אז כל זמן שנתונים תחת מרותם, הם מחוייבים בלית ברירה להתפלל, אבל מיד כשיוצאים מרשותם הם פורקים עול ואינם מתפללים, כשם שאבותיהם לא התפללו. אבל בני החסידים שרואים את אבותיהם מתפללים בהתלהבות וברשפי אש, כשמרוב התלהבותם שוכחים הם מכל הסובב אותם, מתמלאים יראת הכבוד כלפיהם, וכשרק מתגדלים ונוטשים מעשי ילדותם, מיד נמשכים להתפלל באותה צורה שראו את אבותיהם מתפללים.
הרה"ק בעל "שפע חיים" מצאנז קלויזנבורג זי"ע היה רגיל לחזור על מה שאמר הגאון האדיר רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין, שיש לתמוה על ההבדל בין בתי המדרש של המתקדמים והמשכילים לבתי מדרש של חסידים, שבבתי המדרש של המתקדמים, האבות מחזיקים את בניהם אצלם ומפקחים עליהם כל שעת התפילה שיתפללו כהוגן ולא יסירו עיניהם מהסידור, אבל לבסוף, כשהבנים גדלים, הם פורקים מעליהם עול תפילה לגמרי. ולעומת זאת, בבתי מדרש של חסידים, האבות מתפללים בקול גדול ובהתלהבות בלי להשגיח כל כך על הילדים שמשחקים ביניהם, אבל בסופו של דבר, כשאלו הילדים גדלים ומתבגרים, הם נמשכים להתפלל בהתלהבות הראויה כדוגמת אבותיהם, והלא דבר הוא? היכן הם פירות החינוך שמשקיעים המתקדמים בילדיהם, וכיצד נמשכים בני החסידים להתפלל כראוי, בלי שיחנכו אותם לכך.
והסביר הרב מלובלין זצ"ל, כי טבעו של כל ילד הוא להיראות כמו אביו ולעשות כמעשיו, ולכן ילדי המתקדמים שרואים את אבותיהם משוחחים ואינם מתפללים, אלא דואגים רק שילדיהם יתפללו, אז כל זמן שנתונים תחת מרותם, הם מחוייבים בלית ברירה להתפלל, אבל מיד כשיוצאים מרשותם הם פורקים עול ואינם מתפללים, כשם שאבותיהם לא התפללו. אבל בני החסידים שרואים את אבותיהם מתפללים בהתלהבות וברשפי אש, כשמרוב התלהבותם שוכחים הם מכל הסובב אותם, מתמלאים יראת הכבוד כלפיהם, וכשרק מתגדלים ונוטשים מעשי ילדותם, מיד נמשכים להתפלל באותה צורה שראו את אבותיהם מתפללים.
(מתוך 'נועם שיח' מכון 'אפריון לשלמה' חשון תשפב)