"אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (מה, ג)
איתא במדרש (בראשית רבה צג, י): "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה… יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, לכשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה".
נשאלת השאלה: היכן כתוב כאן שיוסף הוכיחם? הוא רק אמר: "העוד אבי חי" והם לא יכלו לענות! היכן כאן התוכחה?
כדי להבין את התוכחה המונחת בדברי יוסף: "העוד אבי חי", ננסה לצייר לעצמנו מה ארע שם כשיהודה ניגש אל יוסף:
יהודה מתאר בדברים נרגשים, את הקשר הנפשי העמוק של אביו הזקן אל בן זקוניו, שנותר לו יחידי מאשתו רחל, לאחר שאחיו נעלם לפני שנים. אם, חלילה, יקרה אסון לנער זה האהוב על אביו, שנפשו קשורה בנפשו, כי אז חלילה, יוריד האסון את שיבת האב הזקן ביגון שאולה.
אין ספק שדבריו הנרגשים של יהודה, נגעו ללבו של כל מי שנכח במקום. יהודה הביא לשיא את ביטוי אהבתו ודאגתו לאביו, עד להצעה שהוא יישאר עבד עולם במצרים תמורת בנימין. אפשר שהנוכחים הזילו דמעה, לשמע הדאגה והחרדה של בן אוהב זה לאביו הזקן והנכבד.
יוסף עצמו כבר לא יכול היה יותר להחזיק מעמד, וסילק את כל המצרים מן המקום בטרם יתוודע אל אחיו. אך מיד אחרי שתי המילים "אני יוסף", הוא הוסיף לומר עוד שלוש מילים: "העוד אבי חי?"
שלוש המילים הללו היו כדקירת סיכה בבלון ענק נפוח מאד. במילים אלה אמר יוסף ליהודה: האם אבי עדיין חי אחרי מה שעשיתם לו במכירתי? האם החזיק מעמד כששלחתם לו את כותנתי, כתונת הפסים, כשהיא טבולה בדם ומלווה בשאלה: "הכר נא הכתונת בנך היא?"… האם גם אז דאגת וחרדת כל כך לשלום אבא האהוב? עכשיו דיברת כל כך יפה, ובצורה נרגשת ומרשימה כל כך, על הצורך לבטל את הדין, דין בנימין הגנב, מפני הרחמים על האב שנפשו קשורה בנפש הנער, אבל אז כשישבתם בדותן ודנתם אותי, אז החלטתם בצורה נחרצת כי הרחמים נדחים לחלוטין מפני הדין!
כל הדיבורים המוחצים הללו, היו מקופלים בתמציתיות ובריכוז רב באותן שלוש מילים קצרות של יוסף: "העוד אבי חי?". היתה זו תוכחה שאי אפשר לעמוד בפניה. כאשר מעמתים את טענותיך, או מעשיך, כנגד מה שאתה עצמך אמרת ועשית, מה אתה יכול לענות? שאז לא היית בסדר? או, שאז היית בסדר ועכשיו אינך בסדר? אוי לו לנאשם בתשובה הראשונה, ואוי לו בתשובה השניה…
רש"י מבאר כי האחים לא יכלו לענות ליוסף "מפני הבושה". אכן, לא יכולה להיות בושה גדולה יותר, מאשר סתירה פנימית כזו באדם עצמו.
זוהי תוכחה נוראה, גם כאשר היא מפיו של האח הצעיר. פי כמה וכמה נוראה היא אם תוטח בפנינו, חלילה, מפי הקב"ה!
נוראותה של התוכחה היא בעצם בכך שהאדם – הוא המוכיח את עצמו. על מכירת יוסף היתה לאחים הצדקה הלכתית מעולה, בה החזיקו עשרים ושתיים שנים ברציפות, הם יכלו להתווכח עם כל מי שסובר אחרת. אבל כאשר יהודה נציגם, הוא עצמו אומר להפך, מה כבר אפשר לענות על זה, במה אפשר להצטדק?
כשתופסים בן אדם בסתירה, במעשיו או בדיבורו – זוהי תוכחה. וזו גם התוכחה שתהיה לעתיד לבוא, כשיוכיח הקב"ה כל אדם לפי מה שהוא.
ישאלו יהודי: למה התפללת בחטף? ב'אשרי' כבר ברחת, מדוע לא יכולת לחכות לכל הפחות לקדיש? והלה יענה: "מה אעשה, רבונו של עולם, הייתי חייב לרוץ לעבודה, לא היה לי זמן!". טוב. אבל אז יראו לו שכשהגיע הביתה, שלף מתיבת הדואר את העיתון היומי, נעמד וקרא בו במשך דקות ארוכות.
פתאום יש לו זמן לקרוא בעיון רב, פרטים ופרטי פרטים של כל החדשות… זו סתירה במעשיו עצמו.
או יראו לו שפעם ברח מהתפילה לפני 'עלינו לשבח', הפסיד שלושה קדישים ורץ לדרכו. אולם בחוץ פגש את געצל, שלא ראה אותו כבר עשרים וחמש שנה, הו הו… איזו התרגשות… במשך עשרים דקות עמד ופטפט איתו על דא ועל הא: 'מה שלומך? מה אתה עושה היום?…' ככה בנחת, כמו ב'שבת נאכ'ן קוגל'…
פתאום יש לך זמן. למה? כי זה היה חשוב. וקדיש לא חשוב לך?!…
תופסים אותו בסתירה, וזו תוכחה נוראה! "לפי מה שהוא".
יהודי מניח תפילין דהויים לגמרי, כאלו שכבר ישנה שאלה רצינית על כשרותן. שואלים אותו: "מדוע אינך רוכש לעצמך תפילין חדשות ומהודרות?", והוא מתרץ את עצמו: "לא, התפילין הללו הן של העלטער זיידע שלי…" נו, וכובע אתה גם חובש של העלטער זיידע שלך? לא, חלילה… רק תפילין. יפה מאד שהן של העלטער זיידע, אבל התפילין צריכות להיות כשרות, שהריבוע יהיה כמו שצריך!
"כן" מצטדק היהודי, "הלכתי לקנות תפלין חדשות, אבל אז התברר לי שהן עולות אלף דולר! מה, נפלת על הראש?! אני לא יכול להוציא כזה סכום, בשום אופן לא!"…
אבל אם נעשה ביקור קטן בבית שלך ונבדוק כמה שווה המקרר, או כמה שווה הארון – נגלה כי כל אלו שווים הרבה יותר מאלף דולר…
– "טוב, וכי יכול אני להסתדר בלי ארון?"
– בלי ארון אי אפשר, ובלי תפילין אפשר?! – – –
תופסים אותו בסתירה, לפי מה שהוא.
*
אספר לכם סיפור: בחור בלי בית, ששהה במוסד 'בתי אבות' של פוניבז', הגיע לגיל שלוש-עשרה והנהלת המוסד ערכה לו את שמחת הבר מצוה באולם ליד נתניה. בר המצוה התקיימה בין יום כיפור לסוכות. נו, למי יש זמן להגיע, כולם עסוקים בבניית הסוכה ובחיפוש ארבעת המינים, אבל זה היה חשוב מאד, בחור חסר בית – מצוה גדולה לשמחו.
נסעתי לבר מצוה עם הרב המלמד שלו, ובדרך דיברנו על כך שקשה מאד לנסוע בימים אלו לבר מצוה.
אמר לי: "זה אמנם זמן מאד לחוץ, אבל אספר לך סיפור: פעם היו בקבוקי סודה עשויים מזכוכית, 'סיפון'. לפני כמה שנים בערב יום כיפור, באמצע סעודה מפסקת, לבני הקטן התחשק לשתות מה'סיפון', לא פחות ולא יותר. תוך כדי שהוא שותה, הבקבוק התפוצץ וזכוכיות חדרו לתוך גופו של הילד. הבהלה היתה גדולה, פיקוח נפש! בליל יום כיפור הצורכו לנתחו ניתוח חרום. רחמי ה' הצילו אותו, אבל במשך כל יום כיפור, סוכות ושמחת תורה, הילד שהה בבית חולים, ואני ישבתי איתו. היה לי זמן, למרות שמדובר בימים הלחוצים שבין יום כיפור לסוכות… כי לאבא ולאמא תמיד יש זמן, כשמדובר בבנם אהובם השוכב בבית חולים!"…
זה הכלל בכל מקום: כשמשהו חשוב – יש זמן עבורו, וגם יש כח ויש כסף. געוואלדיגע לימוד!
ישנה עצה אחת – שאדם יכיר וידע שדברים רוחניים – תורה ומצוות – הם בגדר חיים, ולמענם נותנים הכל. "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב, ד).
אם בגשמיות אדם מוכן להקריב, ויש לו כסף וזמן, ולרוחניות אין לו – זוהי תוכחה שאי אפשר לעמוד בפניה, והיא התוכחה המונחת במילים: "אני יוסף, העוד אבי חי".
(מתוך הספר 'יחי ראובן')