-
'כדאי לסבול העיקר להיות טוב, ועוד יותר טוב!'
מלבד גדלותו העצומה של הגאון הגדול רבי מיכל פיינשטיין זצוק"ל בכל מכמני התורה, גודל מידותיו היו לשם דבר, ובמיוחד זהירותו בכבוד הזולת באופן מופלא.
היה זה בעיצומו של שיעור בהיכלה של ישיבת 'בית יהודה' בב"ב, הגאון הגדול רבי מיכל פיינשטיין זצוק"ל שקוע בעומקה של סברא, ועני נכנס לקבץ נדבות. רבי מיכל בדק בכיסיו ולא מצא מעות, הוא ביקש מאברכים שישבו בסמיכות אליו, וכשראה העני דאגתו, אמר לו: "הרב לא צריך להיות כל כך טוב, מי שהוא מדי טוב- סובל"…
כשיצא העני, ראה רבי מיכל שעת הכושר ללמד תלמידיו פרק בהטבת הבריות- אחד מהגדולים אמר על הפסוק: 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב', שאולי לא כדאי לדעת כ"כ כי זה יוסיף מכאוב, אבל האמת, שלמרות שיוסיף מכאוב, כדאי הדבר כדי להוסיף דעת. 'גם אם צדק העני הזה'- אמר רבי מיכל- 'כדאי לסבול העיקר להיות טוב, ועוד יותר טוב!'
-
'מען דארף מכבד זיין מענטשען'
ופעם כשיצא מביתו לשמחת נישואין, אחרי שכבר ירד במעלית בדרכו לרכב, ביקש ממלווהו לשוב לביתו באמרו 'שכחתי משהו'. המלווה שאל: "מה הר"י שכח, אני אעלה להביאו…" ורבי מיכל השיב: "לבשתי את הפראק של שבת", כי מהנהגותיו הנפלאות, לתת לבעל השמחה הרגשת נכבדות שבאים לשמחתו עם בגד שבת, באומרו, שכשהולכים לשמחה, באים לכבד אנשים, וכלשונו: 'מען דארף מכבד זיין מענטשען'", ולכן שכחתי לקחת עמי כסף לתת צדקה אם אתבקש. ולא יפה לומר לגבאי צדקה בחתונות: אין לי…" לכן עלה שוב לביתו לקחת הכסף עמו.
-
אם הרופאים היו מתייחסים לכל חולה כאן כמו שאנו מתייחסים לכל תלמיד בישיבה, היה טוב…
אהבתו זו הרעיף לא רק במעשי החסד הרבים, אלא אף בתלמידיו בכל שנות הרבצת התורה שאהבם ללא גבול. ופעם סיפר שבשנת תרצ"ו כשהיה בוורשא, שמע שמרן הגר"ש שקאפ זצוק"ל שכב בבית החולים אחרי ניתוח, ורצה לבקרו, ונכנס לבית החולים לקדם פניו, ובתוך כך התעניין אצלו על יחס הרופאים אליו. השיבו רבי שמעון- אם הרופאים היו מתייחסים לכל חולה כאן כמו שאנו מתייחסים לכל תלמיד בישיבה, היה טוב… והיה נאה דורש ומקיים, שכל תלמידיו אכן הרגישו הקשר הייחודי שעמל לגדלם ולהחכימם.
-
כשביקש באותו זמן ברכה ממרן החפץ חיים
עוד שח בערגה, שבדרכו לגרודנא עבר דרך העיירה ראדין להקביל את פני מרן החפץ חיים זצוק"ל, ומרן החפץ חיים שאלו- "מה הנכם לומדים?" ורבי מיכל השיב- "שלומד עתה סדר קדשים", שוב שאלו מרן החפץ חיים- "האם כבר סיים ללמוד נשים ונזיקין?" ומשהשיב בחיוב זכה לברכת החפץ חיים, שיצליח בתלמודו. לימים הוסיף לתאר, שאז כבר למד גם סדר טהרות, אולם לא רצה להתפאר בכך לפני מרן החפץ חיים זצוק"ל.
כשביקש באותו זמן ברכה ממרן החפץ חיים להשתחרר מעול הגיוס המאיים על עתידו- השיב לו מרן החפץ חיים בהחלטיות- 'כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, אבל צריך לקבל עול זה ברצון, וכשאחד הנוכחים המשיך לשאול- "והרי ישנם בני ישיבות הנלקחים לצבא?!" הייתה תגובת מרן החפץ חיים- הלא יש משנה… וכשהוא מונה באצבעותיו החל לפרוט- כל המקבל עליו עול, במשנה לא נאמר 'כל הלומד' אלא 'כל המקבל עליו', היינו שמקבל עול זה ברצון.
-
הוא מצטער על שלא ביקש אז ממרן החפץ חיים ברכות נוספות
הוסיף רבי יחיאל מיכל לספר על אותה פגישה שכשהביאו למרן החפץ חיים כיסא לשבת, ביקש מרן החפץ חיים שיביאו כסא גם לאורח, ומני אז כל אימת שבא אורח לבית הגרי"מ זצוק"ל, ראשית הכל היה מזמינו לשבת, כפי שראה בהתנהגות מרן החפץ חיים בימי עלומיו. כן העיד על הרושם העמוק שהשאירה עליו 'ברכת התורה' ששמע מפי מרן החפץ חיים בעת שנקרא לעלות לתורה.
כשיצא מביתו ליווהו מרן החפץ בכבוד גדול, ולימים התבטא שהוא מצטער על שלא ביקש אז ממרן החפץ חיים ברכות נוספות שהרי כל ברכותיו התקיימו…
(מתוך מוסף שבת קודש יתד נאמן תשעט)