המשנה אומרת: עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם. עמד בכולם, כלומר, 'החזיק מעמד' בכל גל וגל מבלי להישבר ומבלי נפילת הרוח.
סיפר הרה"צ רבי ישראל דב הלבערשטאם זצ"ל, שהנה בשנות המלחמה הראשונה עזב הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע את חצר הקודש בבעלזא וגלה לאונגרין (הונגריה), וכשוך המלחמה יצא לשוב לכיסא ממלכתו, כאשר בדרכו שבת לראשונה בעיר האלאשיץ.
לרגל המאורע נקהלו שם הרבה חסידים לרוב עד מאד, ואף זקנו הרב נפתלי צבי אונגאר זצ"ל ערך 'נסיעה' ולקח עמו את בנו רבי ברוך אברהם זצ"ל שהיה אז כבן י' שנה. לגודל הקהל העצום שנאסף מקרוב ומרחוק היה הלחץ והדחק עד 'לב השמים', והיו צריכים לפלס דרך למהרי"ד בכח גדול, ואף השתמשו לשם כך בזרועותיהם… וכך, כשנכנס המהרי"ד בליל שבת קודש לפני 'עריכת השולחן' קיבל הילד 'מכה' עזה מהדוחפים, ומיד ברח לבית האכסניא ושוב לא אבה ללכת לביהמ"ד, ואכן הלך האב ר' נפתלי צבי בצפרא דשבתא וב'שלש-סעודות' לבדו.
והנה בעת רעוא דרעוין פנה אליו הרה"ק ושאלו היכן הילד (היה זה לפלא גדול בעיניו, כיצד הבחין הרה"ק בתוך הדוחק והמהומה שאמש נלווה אליו בנו, וביותר, כיצד שם לבו היום שהילד איננו…), והשיב לו רנ"צ כי ספג הילד מכות 'זרוע' ב'לחיים' מהלחץ והדחק וממילא החליט להישאר בבית.
נענה לו המהרי"ד: לך אמור לבנך, א איד טאר זיך נישט דערשערקן ווען ער כאפט א גוטן קלאפ (אסור לו ליהודי להתפעל אף כשמכים אותו מכות נאמנות)… ואמר ה'ילד', שעבר את שנות המלחמה הנוראה, ובמהלכה עבר צרות צרורות וספג מכות הרבה, ודברות קדשו של המהרי"ד שלא להתפעל מכל מכה הן הן שעמדו לו להחזיק מעמד…
(באר הפרשה)