הרב ישראל ליוש
"כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר…" (במדבר ט"ו, ל"א)
מובא בגמרא (סנהדרין צט א) בשם רבי נהוראי, שפסוק זה נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שהרי הוא בכלל 'דבר ה' בזה'. ויש לעיין במה שונה מצוות לימוד תורה משאר מצוות עשה, מדוע המבטלה הוא יותר בכלל 'מבזה דבר ה", ממי שמבטל מצוות סוכה או כל מצוה אחרת?
תירץ ע"כ הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, שאדם הלומד תורה אינו רק מקיים מצוות ה' גרידא, אלא הוא דבוק בה' יתברך. בעסק התורה הוא מתחבר ומתקשר עם הקב"ה שהרי הוא עוסק בספרו של הקב"ה – אוצר יקר הכולל בתוכו את כל מצוות ה'. ולכן כאשר הוא מבטל את זמנו ואינו לומד תורה, הרי הוא מבזה את דבר ה', והרי הוא כמורד במלכות כי יכול להתחבר עם הקב"ה ולהידבק בו, ואינו עושה כן.
הגמרא (חגיגה ה ב) אומרת: "תנו רבנן שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום, על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור".
שואל המהרש"א: מה סיבת הבכי על מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק, אדרבה זו סיבה לשמחה, הוא הרי עוסק בתורה?
מתרץ המהרש"א שאין כוונת הברייתא שאינו יכול לעסוק בתורה כלל, ובכל אופן הוא עוסק בה – עליו באמת אין סיבה לבכות, אלא הכוונה שאי אפשר לו לעסוק בלימוד התורה, בגלל שהוא עוסק בדברים אחרים. וכן מדוייק בלשון הברייתא – "אי אפשר לו לעסוק בתורה 'ועוסק'", לא כתוב שהוא עוסק בתורה, אלא עוסק בדברים אחרים, המונעים אותו מלימוד תורה.
בשבת קודש יחול יום היא"צ של מרן ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זללה"ה, הוא היה מתבטא על מבלי הזמן במשפט חריף ונוקב: "לעצלן, יש הרבה זמן. ואת אותו הזמן, הוא עושה הרבה זמן. ולכן אין לו זמן…".
●●●
בענוותנותו היה לומד מוסר השכל מכל אדם, אף מן הפחות שבפחותים. פעם צעד בדרך לביתו עם אחד מתלמידיו, בדרכם הם ליבנו את הסוגיא בה עסקו קודם בשיעור בישיבה. תוך כדי הילוכם חלפו סמוך לאתר בניה. כדרכו של מקום כזה הוא רחש פעילות, פועל זה הכה בפטיש, ופועל שני עירב עיסת מלט, זה בנה לבנים והאחר הלם בחוזקה בקיר שנגזר דינו לשבירה, ותוך כדי עבודתם הם זירזו זה את זה ועודדו האחד את השני.
נעצר רבי מיכל יהודה לרגע, ואמר לתלמיד: "הבט וראה! כולם עובדים, אף אחד לא נח. גם אנחנו צריכים לעבוד כך – ללמוד, וללמוד וללמוד"…
●●●
רבי מיכל יהודה היה רגיל לספר ספור המעיד על יקרתו של 'רגע אחד'. הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל, ראש ישיבת 'ראדין', נחלה, וחייו עמדו בסכנה גדולה. תלמידיו התעוררו ורצו לעשות דבר מה לזכותו, לשם כך הם התכנסו, וסיכמו שכל אחד מהם יתרום איזה זמן מימי חייו עבור רבו.
אחר שנתן כל אחד חלקו – זה חודש וזה כמה חודשים, אחרים הפליגו גם לשנה ושנתיים – נכנסו לסבא קדישא החפץ חיים, סיפרו לו על היוזמה, ושאלו אף אותו כמה זמן מחייו הוא מסכים לתרום עבור רבי נפתלי?
הרהר ה'חפץ חיים' ארוכות, ואמר: "מסכים אני לתרום…. דקה אחת".
כאשר שמעו התלמידים דבר זה היוצא מפי החפץ חיים, נזדעזעו והתעוררו להבין מהו ערך של כל רגע ורגע מחיי האדם. התעוררות זו גרמה להם לשקוד על התורה בהתמדה עצומה במשך שעות ארוכות, עד שאמרו שלא היה זמן שלמדו בהתמדה כה גדולה, בכל שנות קיומה של הישיבה, כבאותו זמן.
●●●
שנה אחת בערב חג הסוכות, סיכם רבינו עם נכדו, שבערב לאחר סעודת החג יבוא אליו ללמוד, "ואם תראה כי פניתי לנוח מעט" – אמר הסבא – "תעיר אותי בבקשה!".
הסעודה בבית הנכד התמשכה מעט, וכשהגיע לבית הסבא הגדול, מצא כי אכן רבינו פנה לנוח, והוא התנמנם על מיטתו בסוכה. ידע הנכד את סדריו העמוסים לעייפה של רבינו, על אחת כמה וכמה בטרדות ערב החג, ועד כמה נחוצה שינה זו לסבו, שגם בגילו המופלג אינו נותן מנוח לעצמו, נמנע מלהעירו והלך לדרכו.
למחרת הביע רבינו את צערו העמוק על שלא העירוהו, ועל השעות שהלכו לבטלה מבלי שוב. ניסה הנכד לנחמו, ואמר: "הלא אותן שעות לא הלכו לבטלה, הסבא הרי קיים באותו זמן מצוה דאורייתא של שינה בסוכה".
ורבינו הישיש, שמאחוריו עשרות שנים של עמל ויגיעה בתורה והרבצתה, אינו מתנחם: "אוי, ממצוות שכאלו הלא אשאר עם הארץ גמור".
●●●
תלמידו הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א, מתאר נרגשות את לימודו של רבי מיכל יהודה באישון ליל:
"כאשר למדנו אצלו, ניגשנו אליו כמה בחורים, ואמרנו לו שאנחנו מעוניינים לעשות 'משמר' בלילה, אבל מה נעשה אם ניתקל בגמרא או תוספות מוקשים באישון ליל, את מי נשאל? ורבינו ענה לנו בפשטות: 'בכל זמן ושעה יכולים אתם לבוא ולשאול… תבואו לביתי, תדפקו, ואני אפתח לכם ואבאר לכם מה שאינכם מבינים'.
"ואכן באחד הלילות שישבנו ועשינו 'משמר', נתקלנו בתוספות מוקשה, וככל שהפכנו בדבריו, לא הצלחנו להבינו ולבארו. השעה כבר היתה שתים או שלוש לפנות בוקר, ילדות היתה בנו, והחלטנו: הולכים לשאול את ראש הישיבה…
"צעדנו שלושה בחורים במשעולי בני ברק החשוכים. עלינו בהר, חצינו את הפרדס, והגענו אל ביתו – 'הצריף' שבמעלה הרחוב. הבית כולו היה חשוך, ניסינו להטות את אוזנינו ולא שמענו מאומה, ובאכזבת מה, החלטנו לסוב על עקבותינו. אך קודם לכן הקפנו את הצריף, ואז הבחנו באור קלוש המנצנץ מחלון המטבח. הצצנו מבעד לחלון, וראינו את רבינו יושב ליד השולחן, כשמנורת נפט קטנה יוצרת מעגל של אור קלוש על דפי הגמרא הפתוחה לפניו. אחד הבחורים חשב שאין מן הראוי להפריע את רבינו מעיונו, וביקש לסגת ולשוב לישיבה, אולם חברו נקש שתי נקישות קלות על הדלת, וכהרף עין היא נפתחה ורבינו עומד בפתח. במאור פניו הוא מכבדנו להיכנס ומוביל אותנו אל המטבח הצר.
"הצטופפנו שלושה בחורים על כסא אחד, והוא בסבלנותו הידועה שמע את שאלתנו. ובמשך כעשרים דקות ביאר לנו את כל הסוגיה מתחילתה – את דברי הגמרא, פירוש רש"י ואחר כך התוספות, עד שהיה בטוח שהכל ברור ונהיר לנו. לאחר מכן כיבדנו בכוס מים ונפרד מאתנו לשלום.
"עד היום עומדת לנגד עיני התמונה הנפלאה הזאת, איך שרבינו יושב ולומד באישון ליל, לאורה של מנורת הנפט בצריפו הדל, רחוק ומנותק מכל הוויות עולם הזה, ואין לו בעולמו אלא לימוד התורה הקדושה"…