אני רוצה לספר לכם סיפור מאד מעניין: הגאון ר׳ משה שפירא זצ"ל, היה יהודי מורם מעם, היה בקי עצום בנגלה ובנסתר והיה גם מעמיק עצום. פעם הוא הגיע לאיזה מקום וכולם באו לברך אותו בברכת שלום עליכם. היו שם הרבה רבנים חשובים ואנשים נכבדים.
כל החשובים באו והגיעו… ובצד, עמד אברך מתמיד בן עליה, והוא לא ניגש אליו. ר׳ משה שהבחין בכך, ניגש אח״כ אל האברך ואמר לו: "למה אתה לא באת כמו כולם להגיד לי שלום עליכם?"
אמר לו האברך: "כולם שם היו אנשים חשובים, ראשי ישיבות, עסקנים גדולים של תנועת התשובה (שר׳ משה מאד עזר לתנועת התשובה), אבל אני – אברך פשוט… מה יש לי בכלל לגשת… מי אני בכלל שאגש אל הרב"…
אמר לו ר׳ משה: אני רוצה להגיד לך משהו. כשיבא המשיח – כולם ירוצו לקראתו, והוא ישאל כל אחד על מעשיו, מה אתה, ומי אתה. יגיד אחד – אני ראש ישיבה. ומי אתה? – לי יש ישיבה קטנה. ומי אתה? – אני מתעסק עם בעלי תשובה, וכו׳. כולם יבואו. ובסוף, אחרי זה – גם אתה תבוא, אין ברירה… המשיח ישאל אותך מי אתה? תגיד לו בחזרה: מי אני?!… אני הבאתי אותך! אתה נמצא פה בגללי!
אברך שלומד, עמל ויגע בתורה – הזכויות שלו זה אין לתאר! הוא מעלה את כל הדור! אין לנו מושגים בכלל. המשיח בא בגללו.
פעם דיברתי בביהכ״נ 'ירחי כלה׳ בליל שבת, ואמרתי תוך כדי הדברים: מי יודע אם כל מה שהרב מפוניבז' הצליח, זה היה בזכות שבאותו הדור היה את עמל התורה של החזון איש. בזכות שהיה עמל התורה – לכן הצליח הרב מפוניבז'.
מיד לאחמ״כ ניגש אלי אברך תלמיד חכם, והתחיל לצעוק עלי: הרב מפוניבז' היה צריך את עמל התורה של החזון איש! לרב מפוניבז' לא היו מספיק זכויות מכח התורה שלו?! איזה חצוף אתה!!!
אני הייתי אז יותר צעיר, ולא היה לי כ״כ נעים… אמרתי לו: אתה יודע מה, בא נשאל מישהו שיודע. וסיכמנו על הגאון ר' ישראל אליהו וינטרויב זצ"ל. אמרתי לו, בא איתי! אבל הוא אמר – לא, לא, אני סומך עליך, תלך לבד ונראה מה שהוא יגיד.
נכנסתי לר' ישראל אליה', וסיפרתי לו. הוא חייך ואמר: תראה, שניכם צודקים. בעצם הווארט – אתה צודק, ודאי שיכול להיות שבגלל עמל התורה של החזו״א הרב מפוניבז' הצליח. אבל בזה שאתה, בלי דעת, אומר את זה בפוניבז' עצמה – הוא צודק…
על כל פנים, אנחנו צריכים לדעת שעמל התורה בונה, בונה, בונה בלי סוף! אין לנו מושגים כמה עמל התורה של כל בחור בונה בישיבה! בחור אחד בן עלייה שעמל בתורה – יכול למשוך ולהשפיע על כל הישיבה!
בחור טוב הוא קטר!
סיפרנו שהרב וולבה אמר פעם לבחור חדש שהגיע לישיבה בשיעור א': הישיבה זה מטוס, אם אדם במטוס נזכר שהוא שכח לכבות את הגז בבית – מצטערים… אתה במטוס, אי אפשר לרדת מהמטוס. בחור יקר! אתה היום, הקב״ה אומר לך 'ושכחי עמך ובית אביך'. כל מה שהיה עד היום – נגמר, כעת א"א לרדת מהמטוס.
ואנחנו יודעים קצת אחרת: לא הישיבה זה מטוס, אלא אתה מטוס!!! ונסביר: תארו לעצמכם למשל ברכבת, יש קטר ויש את שאר הקרונות. אם נראה פתאום שרק הקטר נוסע ושאר הקרונות ברכבת לא, מה ההסבר בזה? פשוט הקטר לא התחבר לקרונות וממילא רק הקטר נוסע וכל הקרונות נשארו מאחור… אבל כאשר הקטר נוסע ומתחבר לרכבות – הוא מושך איתו את כל הקרונות!
וכך קיבלנו מרבותינו: בחור אחד טוב – מעלה ישיבה שלמה! מרן ראש ישיבה זיע״א, בהתחלה מאד התנגד לחלק את המחזור בישיבה לשני שיעורים, וגם כשהתחננו לפניו וביקשו והסבירו – הוא לא רצה. ורק בשנים המאוחרות יותר הוא הסכים. ושאלו אותו, למה לא? אז הוא אמר, תדעו לכם: בחורים בשיעור – הטובים יותר הם הקטר שמושך את הקרונות, וכמה שהשיעור יותר גדול – יהיו יותר בחורים טובים. ברגע והקטר מושך – הוא יכול למשוך עשר, אבל הוא יכול למשוך גם מאה מאתיים! קטר טוב – כמה שהוא יותר חזק, הוא מושך יותר הרבה. אבל כשאתה מחלק את השיעור לשנים, אז בכל שיעור יש פחות בחורים טובים וזה מחליש את העוצמה של הקטר, וחבל על זה.
אין לנו מושג עד כמה גדולה המעלה של זיכוי הרבים. וכמו שקיבלנו ממרן הרב שך זצ"ל – אין לך זיכוי הרבים כזה גדול, כמו בחור שלומד טוב בישיבה ומקרין על השאר.
החפץ חיים הקדוש, בספרו ׳חומת הדת׳ פ״ו נותן הרבה הדרכות לקבוצה של מזכי הרבים שרוצים לחזק את העיר. אחת מההדרכות שכתובות שם: ׳לעשות סעודה בכל חצי שנה ולשמוח על שזיכם ה׳ להיות ממזכי הרבים'! אל תזלזל במה שאתה יכול לעשות, לך תעשה סעודה ותודה לקב״ה על הזכות לזכות את הרבים!
פעם מרן ראש הישיבה זיע״א אמר: ׳מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי׳, כל כך הרבה דברים אני מקבל מהקב״ה, אריכות ימים, בריאות ועוד הרבה מתנות. אמר לו הנכד שהיה שם: "אבל מה סבא עושה באריכות ימים? הוא רץ ממקום למקום לפרסם את שמו יתברך ולעורר עוד יהודים". אמר לו ראש הישיבה: "נו… על זה אני צריך לומר תודה רבה יותר גדולה, שהקב״ה מזכה אותי להיות ממזכי הרבים!"
(מעובד מתוך שיחה בגיליון 'ארחות חיים')