פעם בקשו ממרן זצוק"ל שיבוא לפתיחה של ירחי כלה בשווייץ באופן חד פעמי ויהיה בזה חיזוק גדול לתורה ובזכות זאת יגיעו מכל רחבי אירופה לקבוע עתים לתורה.
מרן זצוק"ל סירב. דיברו על לבו שמדובר רק בשיעור אחד, ואם יתעייף מהנסיעה יוכל לנוח אח"כ, והוסיפו ולחצו כי יהיה בכך חיזוק עצום לתורה, ורק בו תלוי הדבר.
אמר מרן זצוק"ל: כל אדם חייב להרבות כבוד שמים לפי כוחו ואפשרותו. אדם אינו נתבע על מה שמעל ומעבר לכוחותיו. וכאשר אבוא לשווייץ ויתנו לי כבוד, וימתינו לי בשדה התעופה ויעשו קבלת פנים וכו' – איני יכול לסבול זאת בשום אופן. יודע אני שלא אוכל לעמוד בכך ואפילו שיתרבה על ידי זה כבוד שמים, איני יכול לשאת זאת – וממילא הדבר לא באפשרותי ונחשב כמה שמעבר לכוחותי, ואיני מחוייב! (שימושה של תורה, עמ' קיא)
*
רבינו כ"ק אדמו"ר מאלכסנדר זצ"ל הפליג על הגרא"מ שך זצ"ל שהיה דבוק במידת אמת, שכשלא היה לו חידוש היה אומר 'אין לי מה לחדש על זה'. פעם באמצע שיעור לפני ציבור גדול, אמר על איזה קושיא שהקשה לו בחור: 'אין לי תירוץ', ואף שעל ידי זה נתבטל כל השיעור (זכרון דברים, עמ' טז)
מרן הגרא"מ שך זצוק"ל עודד תמיד לכתוב כל הערה וקושיא טובה העולה בדרך לימוד הסוגיא. כי הכתיבה אינה רק אמצעי להעביר הדברים מהמחשבה אל הכתב, אלא מפרה את כחות החידוש ועל ידה נפתחים מעינות החכמה (ראה מכתבים ומאמרים, חלק ד' ר"צ: "והכתיבה תועלת גדולה היא כמו שמדברים עם אחרים, שעל ידי הכתיבה מתחדש עוד ועוד, כידוע מתוך הנסיון"), והוסיף כי באמצעות הכתיבה מתבררים הדברים וניתן "לחוש" אותם בבהירות. ואם יש קושי לכתוב את הסברא וביאור הסוגיא, אות הוא שיש עדיין חסרון במהות החידו"ת, ומכך נובע הקושי להגדירם בחדות כראוי.
ועל כך מרגלא בפומיה, כשסיים ללבן סוגיא ולהעלות דרך בביאורה: "איך גיי פרעגן די פענע" – אני הולך "לשאול" ולהתיעץ עם העט! (שימושה של תורה, עמ' פב).
*
סיפר הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל: הידיעות של מרן הרב שך זצ"ל בארבעה חלקי שלחן ערוך ונושאי כליו היו מבהילות ממש, אמנם לא ראו את זה כל כך, אבל מי שהיה מדבר אתו, מורי הוראות ויושבי על מדין שהיו מדברים עמו, עם כל הנוסח שהיה מצניע ומכסה, מ"מ פה ושם ראו שהיה פותח ואומר "כאן כתוב, כאן תלמד".
אחד מגאוני הדור שליט"א, תלמידו מישיבת לומז'א בפתח תקוה, אמר עליו לפני שנים רבות: הוא יודע את כל ארבעת חלקי שלחן ערוך עם הנו"כ, ואמנם העולם לא יודעים ולא רואים את זה, אבל ככה זה.
היה פעם בחור צעיר בישיבת פוניבז', בעל כשרון גדול, עילוי ושקדן, וכשנכנס לישיבה לשיעור א' למדו נדרים, ולמד את כל המסכתא, וכן למד מסכת שבועות, ואחרי שידע היטב נדרים ושבועות, מתוך הריתחא דאורייתא, ומתוך המתיקות של הלימוד, עשה חשבונות, ומתוך כך נדר נדר מתוחכם, שלכאורה אי אפשר להתירו.
חבריו הלכו לרבנים ע"מ לנסות למצוא לו היתר, ועבר קציר כלה קיץ ולא מצאו פתרון להתיר את הנדר. לבסוף, הבעלי תריסין מצאו רבי עקיבא איגר, שהיה נראה להם שהנידונים מתאימים, ושני בחורים מבוגרים נכנסו אל הרב שך וסיפרו את הסיפור ואמרו את הרבי עקיבא איגר.
מיד אמר להן מרן סברא ישרה שאין שום שייכות בין דברי רעק"א לנידון שלפנינו, ומיד הוציא את השו"ע יו"ד, ופתח בהלכות נדרים, והראה להם בידו הקדושה שורה בש"ך, ושתי שורות בט"ז, ואמר: "פה כתוב איך אפשר להתיר את הנדר", והיה כזאת חדותא דאורייתא, והוסיף: "אבל תגידו לו שעוד פעם לא יעשה כך" (חשקת התורה, עמ' קפה).
*
הרבנית ע"ה היתה אומרת, שלא זכור לה לילה שמרן ישן בשקט. מדי פעם קפץ מהמטה, כדי לעיין ברשב"א או ברמב"ם. הרבנית ידעה, שכאשר מצב רוחו של מרן ירוד, הרי זה משום שמטרידה אותו קושיא, וכאשר הצליח ליישבה, לא היה גבול לאשרו.
מרן אף הוא העיד על עצמו, כי בשעה שמטרידה אותו קושיא חייו אינם חיים: "איני יכול לאכול, איני יכול לישון, ואיני מסוגל להתפלל".
הגר"ח ברמן סיפר בהספדו, כי ראה פעם את מרן עולה לישיבה בקושי רב, ומראהו חיוור. מרן לא ישן כל אותו הלילה, והיה זה לאחר יום מפרך של כינוסים. מרן הגיע להיכל והתיישב עם שו"ת רבי עקיבא איגר.
"נגשתי אליו ובקשתי שינוח מעט, אך מרן לא קיבל. חזרתי מספר פעמים ובקשתי שינוח, עד שמרן אמר לי: 'אם אלך לנוח ויגיע זמני למות, הריני הולך בלי כלום, אבל אם אני מעיין ברבי עקיבא איגר, אמות עם סברא של רבי עקיבא איגר!" (במחיצתם ח"א, עמ' 271).
(מתוך יריעה לזכרו בגיליון שבת בשבתו שע"י קהל מחזיקי הדת – אנטוורפן)