את תפילות הימים הנוראים השנה התפללתי בבית כנסת הגדול של קאזניצי בבודפשט. בית הכנסת מכיל כ-1,000 מקומות ישיבה, אך שהו בו פחות משני מניינים בסך הכל. תפילה שרובה נשמעת בדממה מעיקה (בתוספת המון המון 'יוצרות' שהמחזור ההונגרי מופלא וגדוש בהם), כשחלק לא מבוטל מהמתפללים לא זכה לעמוד בניסיונות של הדור שעבר את השואה, רחק מבית ד' ומאורחות באי שעריו, אך הנשמה נצצה ומשכה אותם כמטה קסמים להופיע בהיכל ד'.
קשה לי להעביר אלי נייר את התחושות שמרחפות בסיטואציה הבאה:
אני פוסע שלוש פסיעות לאחור בסיום תפילת נעילה, שזמנה מעורר לתשובה, כשעיניי קולטת שבמושב מאחורי יושב לו קשיש עם טלית שמסתירה את ה…פלאפון שהוא מחזיק ביד ומצלם, רח"ל. שניה לאחר מכן חטף הקשיש מנה אחת אפיים מיהודי מקומי שקנאת יום הכיפורים והרעב בערו בקרבו. הזקן נכלם עד מוות.
הרגשתי שהנה ההזדמנות שלי – הזדמנות חיי. ניגשתי אליו, שאלתיו האם הוא דובר שפה זרה ולשמחתי הוא השיב כיי הוא מדבר אידיש. התכופפתי אליו, ביקשתיו שיקום למרות שאני יודע שקשה לו בגלל הצום (מראה פניו הדשן לימד על "צום" קשה שעבר עליו…), וכשקם, ביקשתיו שיברך אותי שאזכה לשוב בתשובה ביום הכיפורים.
הוא לא ידע ולא התכונן לכך, והידיים שהונחו על ראשי בהיסוס הפכו באחת לחיבוק מוחץ ודמעות שלא הפסיקו ממנו לרגע. הוא בירך, והשבתי לו ברכה: שתשוב בתשובה שלימה, כי אבא מחכה רק לך.
התיישבתי לצדו והתחלתי לומר עמו את הסליחות. בסיום התפילה – הצעתי לו "לשבור את הצום" עמי יחד עם קפה חם ומהביל, ובדרך הוא החל לדבר… יותר מדויק לגעות בבכי בלתי פוסק. סיפור חיים של אב שהמיר דתו, רח"ל, אם שנרצחה מול עיניו, וחיים שגידלו אותו במחסור ועוני כנער כנסיה נוצרית, ה"י. רק לפני כשנה התוודע למשמעות היותו יהודי באחד מהכינוסים שערכו כאן ארגוני הקירוב, וזה בעצם יום הכיפורים הראשון שלו בבית השם.
ברור שמעשה גורר מעשה, וכשהמעשה כזה טוב, הטוב מתפשט בעולם, והרגשתי זאת לאחר כמה ימים, בחג הסוכות, בנענועיו של הזקן את ארבעת המינים, אותם ראה אותם לראשונה בחייו…
*
לאחר תקופה זו, והרקע הזה, אני נמלא חידודין כשאני נזכר במעשה פלא מובהק שאירע לי בחודש תשרי דווקא, ואני מקדים את המאוחר על מנת להמחיש את העניין.
בין כסא לעשור זימנה לי ההשגחה העליונה שיצאתי לשליחות מצוה שאינה ניתנת להידחות בעיירה בצפון מערב איטליה, מזרחית לעיר טורינו המפורסמת, בזכות השוקולד הכשר לפסח… הגעתי אליה ביום א' בשעת בוקר ובדרך ראיתי שילוט שמכוון לעיר העתיקה.
בשעת בין הערביים יצאתי לראות את העיר העתיקה. לא עברו 2-3 דקות של צעידה איטית ואני נתקל בכיתוב על הקיר באותיות שאני מכיר… עמדתי נפעם, שיני נקשו זו לזו. עד לכאן הגיעה אלי הקריאה… "קרוב השם לכל קוראיו". ידעתי אל נכון ובבטחה: לא לחינם יצאתי לטיול רגלי, מה שלא עשיתי זמן רב. התפללתי מקירות ליבי שיקויים בי הסיפא של הפסוק… "לכל אשר יקראהו באמת".
אראסטי, עיירה שמפורסמת בזכות יינותיה ופטריותיה, התוודעה אליי עם בית כנסת עתיק דווקא, כשמעיון במקורות ההיסטוריה היהודית מתברר שכמו ברבות מערי איטליה, השתרש נוסח תפילה אופייני למקום, הנקרא נוסח אסטיג'יאנו או נוסח אפאם (APPAM) ראשי תיבות של קהילות: אסטי, פוססנו ומונקוולו. נוסח המורכב מנוסחאות אשכנז שמקורו מסידור האבודרהם; והצרפתי העתיק שמקורו נטוע בסידורו של רש"י.
נפעם הייתי, והבחין בי תושב מקומי. כשקרב אלי וראה שעיניי מצועפות בדמעות, שאלני דבר מה באיטלקית. לא הבנתי מה רצה, אך השבתי לו בשפת הלב וסימנים שאני מבקש מפתח למקום זה. הוא היה עסוק בשיחות טלפון כשאני שקעתי במקום באמירת פרקי תהילים.
דקות ספורות חלפו והגיע מאן דהוא אליו עם מפתח. בכניסה לבית הכנסת היה שולחן עם סידורים עתיקים. הרשתי לעצמי לשלוח יד להרגיש את הספר, למרות שהתבקשתי להימנע מלגעת…
ואז נופלות עיני על מחזור עתיק ובדף הראשון בסידור מופיע השם: משה טוביה הכהן פישר. זה היה שמו של סבו של סבי ז"ל!
האם זה היה הוא? ואם כן, איך התגלגל ההונגרי לצפון מערב איטליה? כמו נכד נינו שמחזיק בספרו בזה הרגע?
הרגש גואה, ואני מרגיש שמה שבורא עולם רוצה ממני הוא שאתעלם מהטפל ואתרכז בעיקר, במה שטמון בתוך תפילות הימים הנוראים, שהם תשובה תפילה וצעקה… כשניגון הימים הנוראים מרחף על שפתותי, השלמתי משימתי והגעתי "מבושל" ליום הכיפורים, בהכרה שקרוב ד' לכל קוראיו ובלבד לכל אשר יקראהו באמת.
'במה' bama.org.il