את הסיפור הבא שמענו מפיו של סוכן הנסיעות הרב נתן הרמן, הבעלים של סוכנות הנסיעות 'תנופה טרוול', חסיד ברסלב נלהב מבית שמש, שמשתף אותנו בסיפור נפלא של השגחה פרטית.
ערב שבת קודש, שבת שאחרי הפסח. הבית נוצץ ובוהק, הניקיון של פסח עוד מורגש היטב בכל פינות הבית, והשטיפות שנעשו לאחר החג שחזרו אותו למרות האורחים הרבים שביקרו במהלך החג בביתנו.
ה'שלום בית' שלי שולחת אותי לאיזה סידור קטן בפאתי העיר. אני לוקח איתי את הטלפון הסלולארי שבלעדיו אי אפשר לצעוד לשום מקום, יורד אל החניה, נכנס לאוטו ונוסע למחוז חפצי.
בדרך אני מנצל את הזמן כדי להתקשר, לומר 'גוט שאבעס' לאבא, להחליף כמה מילים עם חבר טוב, ולבדוק עם הגבאי של בית הכנסת אם הוא צריך עזרה בהכנות לסעודה השלישית.
הסידור הקטן בוצע לשביעות רצונה של רעייתי, אני חוזר הביתה, מחנה את הרכב לא הרחק מפח האשפה, מרוקן את הפח הקטן של הרכב… "שיהיה נקי לכבוד שבת", אני חושב בחיוך משועשע. מעניין לשאול רב אם יש עניין לנקות את האוטו לכבוד שבת למרות שלא משתמשים בו בכלל…
אני עולה הביתה ונכנס לקלחת של ההכנות האחרונות לכבוד שבת המלכה, מספיק אפילו לנוח מעט והצפצוף הגואל אותנו מאווירת החולין של ימות השבוע נשמע ברמה.
אחרי הדלקת נרות אני צועד לבית הכנסת יחד עם בני מחמדי, כשבבית נשארות הבנות והאמא שלהן לערוך ולהכין את שולחן השבת בכלים הדורים לתפארת השבת ולכבוד נותן השבת.
שבת קודש. מעין עולם הבא. התפילות, הניגונים, ריקודי השמחה, אני תמיד אומר שלהיות ברסלבר זה תמיד טוב, וביתר שאת בשבת קודש…
אבל כמו כל דבר טוב, גם השבת מגיעה אל סיומה… אחרי סעודה שלישית ותפילת ערבית אנחנו חוזרים הביתה, אני מבדיל על היין, מקפל את הטלית וכמובן ממהר לחפש את הטלפון, הגיע הזמן להתחיל לעבוד…
אני פותח את הארון, שם מקום מנוחתו הקבועה של הטלפון בשבתות ובמועדי ישראל, אבל הפעם הוא לא נמצא שם. בודק בארון הסמוך, אולי טעיתי במקום הנחתו בלחץ של ערב שבת, אבל גם הארון הסמוך ריק מכל זכר לכלי טכנולוגי מכל סוג שהוא. רק בגדים מגוהצים למשעי מקופלים כהלכה ממלאים אותו.
זה השלב שבו אני שואל את נוות ביתי איפה היא שמה את הטלפון, כי אני בטח לא שמתי אותו בשום מקום אחר, וכשהיא אומרת שלא ראתה אותו בכלל בערב שבת, מגויסים הילדים למשימה החשובה.
ההצעה הכי הגיונית
כאילו לא עשינו כאן פסח ובדיקת חמץ. הבית עובר בדיקה מחודשת. סל הכביסה נשפך במרכז הסלון ועובר מיון קפדני, סלסלת העיתונים מגיעה אחריו, עגלת הירקות מתרוקנת ושבה ומתלאת לאטה. כל מה שאפשר לרוקן רוקנו, כל מה שאפשר לפרק פירקנו, כל מה שאפשר לפתוח פתחנו… אין זכר לטלפון.
הטלפון יקר לי מאוד. יש בו זיכרונות של כל אנשי הקשר בעבודה שלי. בלעדיו אני בבעיה רצינית, חוץ מהעובדה שזה טלפון חדש שקניתי לא מזמן בדמים מרובים.
עשיתי חשבון שהפעם האחרונה שהשתמשתי בטלפון היתה כשנסעתי ביום שישי. לקחתי פנס ירדתי לרכב, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי כלום.
אחרי שעה של חיפושים נואשים, מציעה רעייתי את ההצעה הכי הגיונית לשלב זה… "אם הטלפון לא במקרר, לא במכונת הכביסה, לא במדיח הכלים, לא בתוך הנעליים של תשעה באב וגם לא בתוך הדלי של הספונג'ה, סביר להניח שהוא בפח האשפה…".
אבל כבר בדקנו גם את הפח…
"אז כנראה שהוא היה בשקית האשפה הקודמת, זאת שנזרקה אל הזבל עוד לפני שהספקת לחזור הביתה מתפילת ערבית…" היא מסבירה לי.
יש לכם רעיון יותר טוב?
תודו שלא…
אין ברירה. אני עוטה כפפות גומי על ידי, לוקח איתי פנס, מזל שיש קורונה בעולם כך גם יש לי מסכה לעטות על פני כדי להתגונן מפני הריח הלא נעים בעליל. אני יורד אל הפח, הרחוב מלא באנשים ואני עומד שם ומחטט באשפה כאחרון הקבצנים… אני כבר לא זוכר מה היה הריח של הפח, כי הבושות היו גרועות הרבה יותר מהריח הלא נעים.
הוצאתי כמה שקיות, חיפשתי את זו הסגולה, זה הצבע של שקיות האשפה אצלנו בבית. מסתבר שאנחנו לא היחידים, היו כמה סגולות ואני הייתי צריך לזהות לפי פריטי האשפה אם זאת השקית שלנו או לא.
השקית שלנו אותרה, נשפכה גם היא על הרצפה, חיפשתי, מששתי, העוויתי את פני בתחושת גועל, ו… את הטלפון לא מצאתי…
שלוש מעלות טובות
מלא אכזבה החזרתי את השקית אל הפח, לא לפני שאספתי חזרה את כל האשפה והשארתי אחרי שטח נקי עוד יותר משהיה קודם לכן.
אני עכשיו כמו אותו אחד שגם קיבל מכות, גם אכל דגים שריחם נודף וגם גורש מהעיר. הפכתי את הבית, חיטטתי באשפתות ונשארתי בלי הטלפון… ממש שלוש מעלות טובות למקום עלינו.
עליתי הביתה, ועכשיו הגיע שלב הסגולות. עשרה שקלים לרבי עקיבא בער מאמסטרדם, 'אמר רבי בנימין' שלוש פעמים, 'יגער ה' בך השטן' עוד שלוש פעמים, 100 שקל לקופת העיר אם נמצא את הטלפון… ועוד 100 לוועד הרבנים.
שום כלום. אין טלפון ואין עונה…
וזה בדיוק העניין, שאין עונה. לכל אורך הערב אני מנסה להתקשר לטלפון, אבל הבעיה שאצלי הוא תמיד על רטט… הקו פעיל, הטלפון עם בטרייה, ואני זוכר שהטענתי את הבטרייה באוטו ביום שישי כי היא עמדה להסתיים. זאת אומרת שאין בו הרבה בטרייה גם עכשיו כי הנסיעה לא היתה ארוכה.
קיווינו שאולי מישהו מצא אותו ויענה, אבל לא רצינו לצלצל יותר מדי כדי לא לגמור את מעט הבטרייה שעוד נותרה בו.
אבל אין עונה, ואין שום זכר לקול של רטט בכל חלקי הבית…
ואז בעצם הבנתי שמשהו אחד עיקרי עדיין לא עשיתי מספיק טוב…
פניתי לשוחח עם הקדוש ברוך הוא. התפללתי מעומק הלב, ביקשתי שיעזור לי לקבל את הניסיון בשמחה ובאהבה, שלא אכעס ולא אתמלא זעם, ביקשתי את עזרתו המופלאה גם במציאת הטלפון או לכל הפחות בכיסוי ההוצאות שאצטרך להוציא כדי לקנות אחר במקומו.
וזהו… המשכנו בשגרת המוצ"ש, עד שבשעה אחת וחצי בלילה בערך הלכתי לישון.
כל הזמן עברה בראשי המחשבה שאולי לא חיפשתי מספיק טוב בפח. מי יודע, אולי זאת בכלל לא היתה השקית שלנו. אולי היתה עוד שקית שזרקנו ביום שישי ובה היה הטלפון?
ואז נזכרתי שבשעה שבע ורבע בבוקר הטלפון מצלצל. זאת הפעם היחידה ביממה שבה הוא מצלצל. הוא כל היום על רטט, אבל השעון המעורר עובד ומשמיע קול. החלטתי שמחר בשבע בבוקר מעירים את כל המשפחה, ובשבע ורבע אני אעמוד ליד פח האשפה, שאר בני המשפחה יתפזרו כל אחד במקום אחר בבית, ומי שישמע את הצלצול יזדרז לאתר את מיקומו המדויק של הטלפון…
רעיון גאוני…
הבעיה שהבטרייה עומדת להסתיים ואף אחד לא ערב לנו עד שעות הבוקר.
ובכלל, אם הטלפון אכן נמצא בפח האשפה, סביר להניח שעד הבוקר הוא כבר יהיה בחירייה…
וכך בעודי שוכב על מיטתי ולא מצליח להירדם, הבריקה במוחי המחשבה… "הבלוטות'…", הקליטה האלחוטית של הטלפון. כשהוא נמצא קרוב לאוטו, והאוטו מותנע, הטלפון נקלט והאוטו מדווח על כך שהוא מחובר…
הרגע הנכון
"מיהרתי להתלבש, נעלתי נעלי בית וירדתי לאוטו. התיישבתי התנעתי, התקרבתי אל הפח, ו… כלום לא קרה. התאכזבתי קשות, אבל החלטתי לא לוותר. בטח הטלפון מכוסה בערימות של אשפה ולכן הקליטה יותר חלשה. אולי הוא בצד השני של הפח, ננסה להתקרב עם האוטו.
עליתי על המדרכה, נצמדתי לפח ו… "הטלפון מחובר", בישרה לי ההקלטה האוטומטית…
קפצתי החוצה, לבשתי מחדש כפפות, התחלתי לרוקן את הפח. רק אחרי שהוצאתי ארבעים שקיות אשפה, ותאמינו לי שזה היה מאוד מאוד לא נעים, ראיתי לפתע אור כחול בוהק. הטלפון!!!
אני מנסה לגעת בו ולא מצליח… מתברר שהטלפון נפל לי מהיד כשרוקנתי את האשפה מהאוטו לכבוד שבת, ומיד לאחר מכן בא מישהו אחר וזרק שולחן סלוני קטן שנשבר, פלטת השולחן עשויה פלסטיק שקוף, הוא ישב על הטלפון באלכסון ויצר מעין 'מגלשה' לאשפה שנזרקה לאחר מכן. כל מה שזרקו אחרים לפח החליק על גבי הפלסטיק, וכך נשאר הטלפון נקי בלי שום לכלוך ובלי שום מיצים בעלי ניחוחות שונים שעלולים היו לפגוע בו.
הוצאתי את הטלפון והסתכלתי… הבטרייה היתה רגע לפני שהתרוקנה לחלוטין. מצאתי אותו בדיוק בזמן הנכון.
עליתי הביתה, שמח ומרוצה. התפילות שלי התקבלו, מסתבר שהייתי צריך לעבור את הנסיון הזה, אבל לא הגיע לי נזק כספי. הקב"ה ניסה אותי, ואני מקווה שעמדתי היטב בניסיון. אבל בכל מקרה לא נגרם לי שום נזק כספי.
חזרתי למיטתי, נשכבתי לישון, ובעוד שמורות עיני נעצמות להן אחרי ששבתי וקראתי קריאת שמע, אני שומע את משאית האשפה מתקרבת, ואת אנשיה יורדים ועושים את עבודתם: "המשיכו במלאכתכם", פניתי אליהם במחשבתי, "הגעתם בדיוק בזמן שבו רצה הקב"ה שתגיעו. עכשיו אתם כבר יכולים לרוקן את האשפה…".