לפנינו סיפור מופלא עד מאוד הממחיש בצורה הברורה ביותר, שכאשר האדם מוכן להתקרב אל האלוקים הוא זוכה לדברים שלא זכה להם עד עתה. הסיפור תועד על ידי תלמיד חכם מפורסם, והוא מופיע בספרו של הרב נחמן סלצר הי"ו.
המעשה החל באחת מטיסותיו של הת"ח לחו"ל, וכך הוא מספר: בעת הטיסה הבחנתי שבכסא שלצידי יושב אדם ואוכל קציצת בשר לא כשרה. על מעטפת הארוחה שלו היתה תווית ועליה הופיע שמו: "מר ווינשטיין".
הזדעזעתי לראות יהודי המכניס לפיו בשר לא כשר והחלטתי לשוחח עימו. סלח לי אדוני, אני לא רוצה להיחשב כחוצפן, או לפגוע בך, אבל האם תרשה לי לשאול אותך שאלה? – "בוודאי", השיב האיש. האם ידוע לך שהינך יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה הזו? הוא נעץ בי את מבטו, וענה: "אני לא אוכל כשר! לא יעזור לך שום דבר".
למה אתה מתכוון? האם בתוך ביתך הינך שומר על כשרות, ורק מחוץ לבית אתה אוכל הכל, או שמא הכשרות אינה חשובה כלל בעיניך? – שאלתי. האיש בחר שלא להגיב עוד בנושא הכשרות. "אינני אוכל כשר, וזהו", אמר.
לאחר מכן הסתגר בתוך עצמו, אבל זמן קצר לאחר מכן פלט מפיו משפט בסגנון: "זה היה הבן שלי, בתקופה הנוראה של השואה"… ולפתע פרץ בבכי, והמשיך: "זה היה הדבר האחרון ששבר אותי. לאורך כל הדרך החזקתי מעמד, עד שיום אחד כבר לא יכולתי. במשך כל הימים ששהיתי במחנה הריכוז היתה לי רק שאיפה אחת, שהבן האהוב שלי, כתריאל-מנחם, ששהה כל הזמן לצידי, יזכה לצאת מכאן בריא ושלם. אמא שלו כבר נהרגה מזמן, גם כל האחים והאחיות שלו! אבל הוא – כך קיוויתי – ישרוד!!!
"יום אחד כונסו כל האסירים למסדר. במקום היו כמה דלתות סודיות דרכן נכנסים לשטח שבו היו מוציאים את האנשים לתליה. היתה זו תחושת אימים. בני אחז בידי כל כך בחוזקה, עד שזרימת הדם בעורקיי כמעט ונעצרה. והנה לפתע לקחו אותו, את כתריאל-מנחם שלי, ויותר לא ראיתיו. כעבור זמן סיפרו לי מכריי, שראו חייל שאחז בבני וירה בו. ומאז, התדרדרתי", סיים האיש שישב לידי במטוס.
מספר הת"ח: הייתי כה נדהם שלא ידעתי מה לומר לו, והעדפתי לשתוק. במהלך שש שעות הטיסה הנותרות, לא החלפנו מילה נוספת. דממה מוחלטת שררה בינינו. נחתנו ביוסטון, וכל אחד הלך לדרכו. לא חלמתי שאיפגש איתו שוב, עם מר וויינשטיין הלזה.
והנה, 4 שנים חלפו מאז, ואני הגעתי עם משפחתי לארץ הקודש, לכבוד החגים. ביום הכפורים התפללתי באחד מבתי הכנסת הגדולים בשכונת מאה שערים בירושלים. בשלב מסויים, הוצרכתי לשוב לביתי לקחת דבר-מה, והנה בלכתי ברחוב אני מבחין במראה מוזר: איש זקן יושב בתחנת האוטובוסים, ומעשן, בעיצומו של היום הקדוש.
הסתכלתי עליו, צפיתי בפניו, וכמעט שהתעלפתי. היה זה לא אחר ממר וויינשטיין! באותו רגע הבינותי, ונתון אל ליבי, שאם אני נפגש בו פעם שניה, ברור כשמש שדורשים ממני מן השמים לקרב אותו, ולדבר אל ליבו. נתנו לי הזדמנות נוספת, וכיון שהיה זה ביום הקדוש ביותר בשנה, יש לכך משמעות כפולה.
ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי. הוא זכר את הפגישה ההיא במטוס. זכר היטב. אבל הביט בי בפנים קרות לחלוטין, כמי שיבשה ממנו כל לחלוחית של יהדות ויראת שמים. לא ידעתי כיצד למשוך את ליבו. לפתע נדלק רעיון במוחי.
אני בטוח שגם אתה יודע שיום כיפור היום, אמרתי לו. עוד מעט יאמרו בבית הכנסת שלנו תפילת 'יזכור'. בוא איתי והיכנס לבית הכנסת, והזכר לפני החזן את שמו של הבן שלך שנהרג על קידוש השם והתפלל לעילוי נשמתו. זאת יכולה אולי להיות ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שם בנך. אתה לא חושב שהגיע הזמן להזכיר את נשמתו בבית משפט של מעלה?
והרעיון צלח. דמעות כיסו את עיניו. חיבקתי אותו חבוק היטב, נתתי זרועו בזרועי, והובלתי אותו היישר אל תוך בית הכנסת עד למקום שבו עמד החזן. ניגשנו שנינו אל החזן, וביקשנו שיעשה אזכרה מיוחדת.
מר וויינשטיין נשען על הבימה, ולחש את שם בנו: "כתריאל מנחם בן יחזקאל שרגא".
לפתע קרה דבר מזעזע. פניו של החזן חוורו כסיד, אגלי זיעה עלו במצחו, ועיניו כמו יצאו מחוריהן, הוא הסתובב אל האיש שעמד לצידי, וזעק בקול נורא: "אבא!… אבא!…" והתעלף!!!
היה זה כתריאל-מנחם האהוב, שאביו היה בטוח שהוא כבר מת. לאחר שעשה האב את הצעד הראשון בהתקרבותו אל בית הכנסת, זכה לראות עולמו בחייו, כשראה את המשפחה שהקים בנו, נכדים ונכדות ההולכים בדרך התורה, והמזכירים את ילדי ה'שטעטל'. בסופו של דבר חזר גם האב בעצמו אל דרך התורה והמצוות, וזכה לעזוב את העולם כיהודי. מדהים.
('ברכי נפשי', הובא בגיליון 'קבלת שבת')