"בִּלְעָדָי אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מא, טז)
יוסף עומד בפני פרעה, הכופר הגדול, שמכריז על עצמו שהוא אלוהים, ואומר (יחזקאל כט, ג): "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי", ובמקום לְרַצּוֹת אותו, ולהשמיע לאוזניו דברים שהוא אוהב לשמוע, הוא חוזר שוב ושוב ומזכיר לו שם שמים: "אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (טז), "אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹקִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה" (כה), "הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹקִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה" (כח), "כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹקִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹקִים לַעֲשֹׂתוֹ" (לב).
מאין לו ליוסף העוז ותעצומות הנפש להזכיר לפרעה שוב ושוב את שמו של הקב"ה בשעה שפרעה כופר בו מכל וכל?
התשובה: זה החינוך שיוסף קיבל בבית אביו! ביתו של יעקב אבינו היה ספוג באמונה. אמונה איתנה שהסבא, אברהם אבינו, מסר את הנפש עבורה. אברהם אבינו לא נרתע מלהפיץ את האמונה גם בדור כזה שכולם עבדו עבודה זרה. לא הרתיע אותו לעמוד בעבר אחד של העולם, כשכל העולם עומד מעברו השני. הוא היה מוכן לקפוץ לתוך כבשן האש למען אמונה זו. החינוך הזה חלחל עמוק גם לדורות הבאים.
והנה ידוע, שבדברים כאלו שהאבות מסרו את הנפש בעבורם – לילדיהם הדבר הולך יותר בקלות! האבות יצרו, במסירות נפשם, את התשתית וְהַיְּכֹלֶת להמשיך את דרכם בפחות מאמצים. משום כך ליוסף היה קל יותר להזכיר שם שמים, גם בפני פרעה, משום שאבותיו מסרו את נפשם על אמונה זו.
יעקב אבינו למד תורה בהתמדה עצומה אצל אביו יצחק וסבו אברהם, עד גיל ששים ושלוש. הוא היה המתמיד של הדור. מגיל ששים ושלוש, במשך ארבע-עשרה שנה, למד בעמל וביגיעה את תורת שם ועבר, מבלי לישון בלילה. את כל התורה הזאת יעקב לימד את יוסף, וכמו שהביא רש"י על הפסוק (לז, ג) "כי בן זקונים הוא לו" – "בר חכים הוא ליה, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו".
נשאלת השאלה: יוסף עזב את בית אביו בגיל שבע-עשרה. איך יעקב הצליח ללמדו את כל תורת שם ועבר, שלו בעצמו לקח ללמוד אותה ארבע-עשרה שנה, ביום ובלילה?
התשובה כנ"ל: על מה שהאב מסר את הנפש, התעקש והתאמץ – אצל הבן זה הולך יותר בקלות! לכן יוסף יכול היה ללמוד את תורת שם ועבר בפחות שנים.
פרשת מקץ נקראת בדרך כלל בחנוכה. בברכת הדלקת הנרות אנחנו מברכים: "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". ביאור הברכה הוא על פי אותו יסוד: במסירות נפשם של החשמונאים בימים ההם, הם יצרו מציאות, שבזמן הזה אפשר להשיג ישועות במאמצים קטנים יותר.
*
סיפר לי ידידי רבי צבי נקר סיפור נפלא:
יהודי, מנהל מחוז ב"חברת החשמל", תפקיד בכיר מאד, הרגיש לחץ גדול באחת מעיניו, עד כדי כך שאיבד את הראייה בעין הזאת. הוא פנה בבהלה לרופא, שאמר לו: זו לא בעיה בעין, זו בעיה במוח! משהו שם לוחץ על העין. תתפלל לה' שזה לא יעבור לך לעין השנייה".
הוא היה מנהל מוצלח, בשיא כוחו, חולש על עשרות עובדים, הלך לכל הרופאים המומחים, והם חרצו את דינו: "אין מה לעשות! תתפלל שבעין אחת כן תוכל לראות". האיש היה שבור ורצוץ.
במשרדו עבדה עובדת דתיה. כשראתה את הייאוש שעל פניו, ניגשה אליו ואמרה לו: "יש עוד דבר אחד שלא ניסית! הרי מתוכנן בשבוע הבא טיול לכמה ימים לצפון לכל העובדים. תכניס לתוך הלו"ז של הטיול את מירון, ונתפלל כולנו – כל העובדים – על קבר הרשב"י לרפואתך".
הם אכן הגיעו למירון. יורדים כמאה איש, משני אוטובוסים, כולם עם חולצות של חברת חשמל. הגברים שמים כיפות קרטון, הנשים סוג של מפיונים, ונכנסים לקבר הרשב"י, התחילו להגיד תהילים, מי יותר ומי פחות. היה ביניהם יהודי ספרדי, שקצת ידע מסורת, והוא עשה "מי שברך" לרפואת המנהל, וכל הציבור ענה אמן בקול רם.
והנה הם רואים, שליד הַצִּיּוּן עמד יהודי, חסיד ברסלב, ומתפלל. היה לו חוב אלף ושלוש מאות שקלים לחברת החשמל ולא היה לו כסף לשלם. חברת חשמל שלחה לו "התראה אחרונה לפני ניתוק", והוא בא להתפלל על קברו של הרשב"י שיהיה לו מאיפה לשלם.
ולפתע הוא רואה קבוצה גדולה של אנשים, כולם לבושים בחולצה של חברת החשמל… הוא פנה לאחד מהם ושאל: מי כאן האחראי? והראו לו את האחראי – מנהל המחוז.
החסיד ניגש אליו ואמר: "יש לי לשלם חשבון חשמל על סך אלף ושלוש מאות שקלים. אין לי מאיפה לשלם ואני עומד לפני ניתוק"…
"ומה אתה רוצה"? שאל המנהל.
"אני רוצה שתעזור לי למחוק את החוב".
"לא הבנתי", תמה המנהל. "הרי השתמשת בחשמל ועליך לשלם עליו! אם אין לך כסף – אל תשתמש בחשמל!"
"את כל זה אני יודע. ניגשתי אליך כדי שתעזור לי, אולי בכל זאת תמצא איזושהי דרך שלא יגבו ממני"…
"איזה דרך אתה מבקש שאמצא? מילא אם היו לוקחים ממך שלא כדין, או לוקחים לך ריבית, אני מבין. אבל מדובר הרי על מה שהשתמשת. על מה שהשתמשת עליך לשלם"…
החסיד פנה ללכת, אלא שאז המנהל משום מה התעורר. המקום הקדוש ככל הנראה פעל עליו ועורר את רגשותיו. תקף אותו רצון לעזור ליהודי המסכן הזה…
הוא פנה לחסיד ואמר לו: "אתה יודע מה? תביא לי את החשבון שלך"… המנהל התקשר לחברת חשמל ושילם את החשבון עם כרטיס האשראי שלו.
והחסיד? החל לקפוץ ליד הקבר: "רשב"י! אין כמוך! שמעת את תפילתי והבאת עד לכאן את חברת החשמל כדי להחיש לי ישועה"…
והמנהל? התלהב מהתפילה של החסיד, ואמר לעצמו: למה שאני גם לא אתפלל? והוא פרץ בבכי: "רשב"י! תחיש ישועה לעיני!" פעם ראשונה בחייו שהתפלל כמו שצריך…
מה נאמר ומה נדבר? מאותו יום הוא החל להרגיש הטבה בלחץ על העין, וכעבור כמה ימים הראייה חזרה לאיתנה.
כשאדם שובר את הטבע, אפילו במשהו קטן, והוא משתדל ללכת נגד ההרגלים הקבועים שלו – זה מביא לו את הישועה! אם אבות אבותינו היו צריכים לעשות מעשים עליונים, עד כדי מסירות נפש ממש, מאתנו לא דורשים זאת. לנו הכל יותר קל. מאתנו נדרש לעשות צעד קטן, לשבור את הטבע במשהו, וכבר לזכות לישועות גדולות.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)