שירת האזינו היא הפרשה האחרונה שלימד משה רבינו עליו השלום את בני ישראל. הוא בירכם באריכות לפני מותו כמתואר בפרשת 'וזאת הברכה', אך הלימוד האחרון ששינן להם נמצא בפרשתנו.
נעמוד על יסוד אחד מדבריו, שאולי ישמע בתחילה כמין הערה צדדית, אך האמת היא כי הוא עמוד איתן המקיף את כל תחומי חייו של כל מבקש השם.
לפני כמה שנים הגיע רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', למעמד הכנסת ספר תורה לבית מדרשו באחוזת ברכפלד במודיעין-עילית. הוא נשא מדברותיו לכבוד המעמד המרומם, ובסיום דבריו דיבר על כך שהתורה היא בבחינת 'שירה', כלשון הפסוק: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
ההבדל בין בני ישראל לאומות העולם, ביאר הרב וואזנר, הוא שגם בין אומות העולם היו שלמדו תורה – אבל זו לא היתה בפיהם כ'שירה'. שירה היא דבר שקשור לנשמה, ונשמה אין להם!
הסיבה שמצוה גדולה זו ניתנה ונאמרה רק בסופם של חמשת חומשי התורה, הוסיף הרב וואזנר לבאר, היא כי רק אחרי שמשה רבינו סיים לפרש את התורה ונעשו הדברים ערבים ומתוקים בפיהם, אזי נעשו הדברים אצלם בבחינת שירה, ויכול היה לצוותם "שימה בפיהם".
++++
שמעתי מידיד נעורי הרב הגאון רבי אברהם ישעיהו טורצ'ין שליט"א, מחבר ספר 'נזירות מועטת', בנו של מורי הגאון הצדיק רבי אליעזר צדוק טורצ'ין זצ"ל, כי פעם נכנס אביו אל מרן ה'חזון איש' זצ"ל, ולמראהו החל ה'חזון איש' לשואלו על מצבו, ולהתעניין אם הכל אצלו כשורה. כשהתפלא רבי אלעזר צדוק מה יום מיומיים? אמר לו ה'חזון איש' בחיוך מאיר: "נכנסת לכאן עם סבר פנים חמוצות… תדע לך שזה אסור, ויתכן כי בזמן הסנהדרין היית לוקה על זה בבית דין"…
וכאשר סיפר זאת רבי אליעזר צדוק בביתו, והחלו הבנים לפלפל – מה כוונת ה'חזון איש'? ומה שייך מלקות בזה? השיב להם האב בתוקף: "אין כאן מקום לפלפל, כוונת ה'חזון איש' היתה מאוד פשוטה וברורה: להחדיר עמוק בליבי כי אסור ללכת עם פנים חמוצות"…
העצבות היא היפך מהותו של היהודי. אם יהודי מראה את עצבותו, הוא כביכול בז לכל המעלה שלו! אם השירה לא ניכרת עליו, הרי שחסר בהערכה שלו למעמדו ולערכו, ולזכותו לעסוק בתורה.
ראשית כל דבר בענין נכבד זה של "הבו גודל", מתבטאת כמובן בשמחת לימוד התורה. התורה היא אוצרו חביבו של הבורא יתברך, וידיעת ייקרתה ותפארתה היא המפתח לכל חיים רוחניים באשר הם.
הגמרא במסכת ברכות (כא, א) לומדת ממילות הפסוק בו אנו עוסקים – "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ" – את החיוב לברך ברכת התורה קודם הלימוד. רש"י מביא שם את דברי חז"ל במקום אחר המוסיפים ומפרטים: "אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא – אתם הבו גודל". ומפרש רש"י – "כשבא משה לפתוח דברי שירה, אמר להם לישראל אני אברך תחילה ואתם ענו אחרי אמן".
המהרש"א בחידושי אגדות שם מפרש את הענין כך: ידוע כי התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא, וממילא זהו "כי שם ה' אקרא" – כשאנו קוראים בתורה ובכך מזכירים את שמותיו של הקדוש ברוך הוא, אזי "הבו גודל לאלוקינו" – יש חיוב של ברכה ליתן גודל והודאה לאלוקינו על שנתן לנו את תורתו.
עתה הבה נתבונן: לפני שניגשים ללימוד התורה הקדושה, צריך לשבח ולפאר את הבורא יתברך על הזכות הגדולה שנתן לנו את תורתו.
כיצד אפשר להודות מעומק הלב? כיצד ניתן לקיים כראוי את מצוות "הבו גודל לאלוקינו"? לאור הדברים שלמדנו מבינים אנו את התשובה – כשהתורה תהיה אצלינו בבחינת שירה, כשנעריך ונאהב אותה, תוכל הודאה אמיתית לפרוץ מעומק הלב.
רבו הסיפורים והמעשים על גדולי הדורות ואושרם בלימוד התורה. פעם שמעתי התבטאות נפלאה מראש הישיבה הגאון רבי משה הלל הירש שליט"א. הוא שוחח אודות שיעוריו הנודעים של רבו המובהק מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, ואמר כך: "אמנם את השיעור עצמו לא כולם הבינו, אבל היה משהו אחד אותו הבינו כולם, כל משתתפי השיעור מגדול ועד קטן: חוץ מתורה אין כלום!"…
האושר של רבי אהרן בכל חידוש, הלהט והחדוה בכל אמרה ובכל מילה – היו ניכרים כנכון השמש בצהריים…
שמעתי מבני רבי ישראל יעקב שליט"א ששמע מהגאון רבי שמחה שיינברג שליט"א, ראש ישיבת 'תורה אור', כי בבחרותו כאשר למד בלייקווד אצל רבי אהרן, שמע אותו פעם מתייחס למנהג המקובל של הליכת הבחורים לחתונות רעיהם, באומרו: "אינני יכול לומר שאין זו מצוה. הן ודאי דבר גדול הוא מאוד, כמו שהאריכו חז"ל בשבחו של המשמח חתן וכלה. אולם בכל זאת אומר לכם דבר אחד שברור לי, כי אם אדם ישמח חתן וכלה כל ימי חייו בכל ששת אלפי שנות הבריאה – לא יגיע למעלה של דקה אחת של לימוד התורה!"…
הוסיף רבי שמחה וסיפר, שכעבור כמה חודשים כששב הביתה לבית הוריו, הוא חזר על הדברים בהתפעלות בפני אביו הגדול, ראש הישיבה הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל. הרב שיינברג הרים לרגע את עיניו מתוך הגמרא ושאלו: "ממה אתה מתפעל? הרי דבריו הם כה פשוטים ונכונים. אין ספק באמיתתם"…
ידוע הסיפור על מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, שאמר פעם לגביר נכבד מגדולי מחזיקי התורה בדורנו: "אולי בעולם הבא נהיה שווים, אבל בעולם הזה – אין לך את האושר שיש לי בלימוד התורה!"
על דרך זה התבטא גם האדמו"ר הרב הקדוש ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. אולם הצדיקים, יש להם חלק העולם הבא גם בעולם הזה"…
נספר מעשה נפלא שימחיש זאת. סיפר לי יהודי נכבד, שהיה פעם בביתו של הגאון המופלא רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל באיזו אסיפה למען ענין חשוב, והביאו לשם גביר אדיר כדי שיקח חסות על המטרה לשמה ערכו את הכינוס. לפני שהגיע אותו גביר, תיאר אחד הנוכחים באוזני רבי אברהם את עושרו של האורח באומרו שגם אם ימלאו את כל החדר מקיר לקיר עד התקרה בשטרות של מאה דולר, ייחשב הדבר לכלום אצל הגביר הזה, כי לעומת מושגי העשירות שלו זה ממש כאין וכאפס.
הדברים צרמו לאוזניו של רבי אברהם, שזיהה בהם צליל של כבוד והערכה לממון. באותה שעה היתה מונחת לפניו גמרא מסכת פסחים, והוא פתח אותה על אתר בדף ס"ו עמוד ב' שם קיים תוספות קצר, תשע מילים בלבד אורכו, הצביע עליו ואמר עם כל החן שהוצק בשפתותיו: "התוספות הזה שוה יותר מכל הכסף של אותו עשיר"…
"היית צריך לראות את זה", תיאר לי אותו יהודי בהתפעלות. "זה היה כמין התפרצות כזו, בחוסר שליטה כביכול. ההערכה העצומה והמושרשת של רבי אברהם לתורה, לא השאירה אותו אדיש למול גילוי של הערכת יתר לענייני העולם הזה"…
"די לי שאני טובל את רגלי בקצה הים הגדול של תורה"
אני נזכר באמרה חריפה בנושא ששמעתי בשם הגאון רבי יהודה טרגר זצ"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים' באנטוורפן וחתנו של מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. הרב טרגר דיבר בפני בני קהילתו ואמר להם בשם חותנו הסבר על על מה שאמרו חז"ל (הוריות יג, א) ש"ממזר תלמיד חכם עדיף מכהן גדול עם הארץ", שנאמר על התורה "יקרה היא מפנינים" – אל תקרי מפנינים, אלא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים.
יש להבין, שאל רבי שלמה זלמן, מה ראו חז"ל להוציא הדברים מידי פשוטם, הרי זה גם דבר גדול לומר שדבר תורה הפשוט יותר יקר יותר ממליוני שקלים? ומדוע ראו לנכון לשנות ולומר שהכוונה לומר שהתורה שוה יותר מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים?
אמר רבי שלמה זלמן, שזה גופא הענין: חז"ל שידעו והכירו במעלתה של תורה, הוקשה להם כיצד מדמים את התורה לפנינים. הרי ודאי שאין שום דמיון כלל וכלל בין נכס ארצי וגשמי לתורה הקדושה הנצחית שערכה בלתי מוערכת?! ואיזה בדל וקשר של שייכות יש בין תורה לפניני זהב וכסף שיתן להשוות ולדמות זה לזה?! לכן בהכרח פירשו שזה קאי על כהן גדול שנכנס לפני ולפנים…
כך אמר הרב טרגר לבני קהילתו בשם חותנו רבי שלמה זלמן, שביניהם היו רבים 'מבינים' גדולים ביהלומים ואבני חן. כששמע זאת אחד מהם הוא קם במורת רוח והגיב: "רבי שלמה זלמן לא הבין באבנים טובות ומרגליות, ולכן אמר מה שאמר… אילו הוא היה מבין בהן הוא לא היה אומר את הדברים כה בפשטות"…
שמע רבי יהודה והשיבם מיניה וביה: "חותני הגדול יודע היטב את ערכן של אבנים טובות ומרגליות… חוששני שהבעיה היא הפוכה, ולפי דבריך ניכר שאתה לא מכיר בערכה של תורה, ולכן אתה אומר כך!"…
כי מי שכן יודע את ערכה של תורה, יודע כי "כל חפציך לא ישוו בה". כולו קורן שמחה ואושר. הוא אינו רואה משהו בעולם שמשתווה לתענוג הזה, ולא מצליח לעלות בדעתו כיצד ייתכן שהשוו את התורה לפנינים…
בנותן טעם לספר כאן אנקדוטה שתעיד על שורש הערכתו העצומה של רבי שלמה זלמן ללמוד התורה:
תלמידו מישיבת 'קול תורה', המשגיח הגאון הצדיק רבי דן סגל שליט"א, סיפר כי שמע ממנו פעם משפט מפליא שאמר ברוב ענוותנותו: "אילו גאון הגאונים רבי עקיבא איגר זצ"ל היה נכנס לשיעור שלי בישיבה, הרי וודאי לא היה מתייחס ברצינות לכזה שיעור… וכי זה נקרא שיעור? וכי אלו נקראים חידושים?!"
"נו", המשיך רבי שלמה זלמן, "בוודאי תמהים אתם – כיצד אני אומר את הדברים בחיוך על שפתיי? הרי לכאורה הייתי אמור שבור מזה שאני חושב כך?!
אלא אומר לכם: משל למה הדבר דומה? לשני אנשים המגייסים תרומות להחזקת מוסדות תורה. שניהם נשלחו על ידי מוסדות ענק עם אלפי תלמידים שהוצאותיהם כבירות, והם יוצאים למסע אצל נדיבי עם למען שולחיהם.
אחד מהם החליט שהוא לא טורח לבקר אצל תורמים שאינם בעלי ממון. "לשם מה לטרוח ולהגיע אליהם", נימק באוזני חברו, "הסכומים שאני זקוק להם עצומים, ומה שהם יביאו לי ייחשב לפרוטות".
חברו חלק עליו מכל וכל. "דבר ראשון, פרוטה לפרוטה מצטרפת", אמר, "אבל כיצד אוכל לוותר על האפשרות לזכות את כל תומכי התורה הללו בשותפות בזכות הלימוד?! שותפות לא מתקבלת רק במקרים של אחוזים משמעותיים. גם אם מישהו תרם חלק קטן מאד, הוא כבר שותף! שותפות של גוי בבהמה פוטרת מבכורה, אפילו אם יש לו רק אחוז אחד בבהמה. כל תשעים ותשעת האחוזים הנותרים נפטרים מן הבכורה, כי כשיש למישהו חלק בזה, קטן ככל שיהיה, הוא נחשב לשותף"…
"לכן אני שמח ומאושר בלימוד התורה ובשיעורים שאני זוכה למסור", סיים רבי שלמה זלמן את דברו. "די לי שאני טובל את רגלי בקצה הים הגדול של תורה, הים בו שטו כמוני בכל הדורות תלמידי חכמים גדולים וצדיקים"…
אי אפשר לסכם פרק זה בלא להתייחס לדמותו של ראש ישיבת מיר, מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, ששמו הפך למשל ונמשל של אהבה והערכה לתורה. סיפר לי ידידי המחנך הרב יעקב גינזבורג שליט"א, כי כאשר למד בבחרותו בישיבת מיר, ראה באחד הבקרים את ראש הישיבה רבי אליעזר יהודה שהיה כבר בערוב ימיו, יוצא מהיכל הישיבה לאחר תפילת שחרית ועולה ל'עזרת נשים'. בעודו עטור בטלית ותפילין, הציץ ראש הישיבה מבעד לחרכי הוילונות על בית המדרש, שכבר המה מקול התורה. עיניו ברקו מאושר, ולאחר רגע זלגו מעיניו דמעות התרגשות. דמעות של אושר, דמעות של אהבת תורה.
"המראה הזה הותיר בי רושם עז", סיים התלמיד את סיפורו. "הרי ראש הישיבה כבר כיהן ברמה שנים רבות, ובודאי ראה את המחזה הזה פעמים אין ספור. אך אהבת התורה היוקדת שלו ריגשה אותו בכל פעם מחדש!"…
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')