אליעזר (לייזר) רוט
"אחד הרגעים המרגשים ביותר בלילות הסדר שעשינו לאורך השנים, הוא דווקא השלב שבו הנשים מדליקות את נרות החג. אנחנו תמיד מכינים מקום מרווח מאוד כדי שכל אשה תוכל להדליק שתי נרות.
"זכורני שבאחת השנים הראשונות, כשעוד הייתי עושה את לילות הסדר בטרנופול שבאוקראינה, הדליקו שם כ-500 נשים, וכמעט כולן זכו לכך אז בפעם הראשונה בחייהן, הן לא ידעו בכלל מה זה נרות שבת וחג. עד כדי כך היה הניתוק שלהם מיהדות, לאחר עקירה שיטתית של היהדות על ידי השלטון הקומוניסטי במשך עשרות שנים.
"היתה שם אשה אחת קצת יותר מבוגרת שכן ידעה מה זו הדלקת נרות. היא התרגשה עד עמקי נשמתה ופרצה בבכי היסטרי. מרוב התרגשות היא התחילה לדבר ולספר לכל הנשים האחרות מה זה נרות שבת וחג, כמה חשוב להתפלל בזמן הזה, היא סיפרה שאמא שלה היתה בוכה כל פעם אחרי הדלקת נרות בדמעות שליש, שיהיה לה 'אידישע נחת', ושהילדים שלה לא יתבוללו חלילה בין הגויים, ויתחתנו רק עם יהודים.
"הדברים שלה עשו רושם גדול על הנשים האחרות, והיה שם ממש חרדת אלוקים, תפילות נרגשות בדמעות שליש, כל אחת התפללה על מה שחשוב לה, והיה זה מחזה שלא יישכח לעולם אצל כל מי שהיה שם.
"לאחר מכן סיפרה לי אותה אשה, שהתפילות האלו של אמא שלה חדרו לה ללב כל כך חזק, והיא עצמה קיבלה על עצמה בהחלטה גמורה שהיא מתחתנת אך ורק עם בחור יהודי. באותה עת היה זה קשה מאוד, כי הרבה יהודים ניסו לטשטש את היהדות שלהם, בגלל הפחד מהקומוניסטים ומהאנטישמיות שהיתה אז בריש גלי, אבל היא לא ויתרה, ולבסוף התחתנה עם בחור יהודי שסבל ממוגבלות גופנית משמעותית, מתוך הבנה שזה מחיר פעוט לשלם כדי לזכות להיות נשואה דווקא ליהודי.
"האשה הזאת הביאה את בנה איתה, והתפילות של הסבתא השפיעו עליו שנפשו תחשוק בתורה. הוא חזר בתשובה שלימה והיה מרבה ללמוד משנה וגמרא והלכה, אני זוכר שהוא היה בקי באופן מיוחד בהלכות שבת, וכל זה מכוח התפילות של הסבתא שלו שהיתה בוכה בדמעות שליש בהדלקת הנרות, שהנכדים שלה יהיו יהודים".
קפצו עליהם כמה בריונים ודרשו מהם לתת להם את הכסף
זכורני מעשה מרגש מאוד שהיה לנו בטרנופול, בשנה הראשונה שעשינו את חג הפסח באוקראינה, ליל הסדר יצא אז בליל שבת. דאגנו לפרסם מבעוד מועד שיש ליהודים חג פסח ביום כך וכך, וכל יהודי העיר מוזמנים לבוא לחגיגת ליל הסדר המרכזית, יהיה אוכל טוב ושירים יהודיים עתיקים, וריקודים מסורתיים, כולם מוזמנים.
"באו יהודים רבים, ובתוכם בא גם ילד בן 12. ילד יהודי שהוריו החליטו שהם לא באים לליל הסדר, אבל נתנו לו רשות ללכת אם הוא רוצה. הוא בא בתחבורה הציבורית יחד עם חבר, ובליל הסדר שמע לראשונה שיש דבר כזה שבת וחג שאסור לחלל שבת. הוא ראה בפעם הראשונה כיפה וציצית והחליט שהוא לוקח את כל ה'חבילה'. הוא חבש כיפה לראשו, לבש ציצית והשתתף בכל הסדר בהתרגשות גדולה. לאחר שהסתיים האירוע, הם פנו לחזור הביתה. החבר שלו רצה לנסוע בתחבורה הציבורית כמו שהם באו, אבל הוא עצר אותו ואמר לו, מה? אנחנו יהודים. לא שמעת שאסור לנסוע בשבת ובחג? אנחנו נלך ברגל.
"החבר שלו אמר לו, ברגל ייקח לנו יותר מחצי שעה הליכה! אבל הוא התעקש, "כמה שייקח ייקח", הוא אמר.
"יצאו לדרך, החבר שלו הסיר את הכיפה מראשו והכניס אותה לכיס, אבל הוא סירב בתוקף להסיר את הכיפה. "זה לא לעניין", טען החבר, "אנחנו יכולים לספוג הערות ואולי גם תקיפה אנטישמית…". אבל הוא התעקש, "אנחנו יהודים, יהודים הולכים עם כיפה ולא מחללים שבת".
"החבר הסכים. הם צעדו בדרך, וכשהגיעו לאיזו סימטה חשוכה, קפצו עליהם כמה בריונים ודרשו מהם לתת להם את הכסף וחפצי הערך שיש ברשותם. השניים אמרו שאין להם כסף ואין להם חפצי ערך. אבל השודדים התעקשו שהם חייבים לתת משהו, פן יבולע להם חלילה. לשני הילדים באמת לא היה מה לתת והשודדים היו רציניים מאוד שהם מתכוונים לפגוע בהם אם לא ייתנו להם משהו, ואז קפץ אחד השודדים ואמר לחבריו, "אה! הם יהודים. תראו יש להם כיפה על הראש… ראיתי מודעות שיש היום חג ליהודים, בגלל זה הם לא יכולים לקחת כסף. הם אומרים אמת שאין להם כסף, בואו נעזוב אותם לנפשם", וכך היה. השודדים אכן שחררו אותם, והמתינו לקרבן הבא, ושני הילדים ניצלו מצרה גדולה, בזכות הכיפה שהיתה לראשם".
המצווה של אפיית המצות הצילה את חיי
"סיפר לי יהודי אוקראיני, שהוא דווקא זכה לאכול מצות בפסח כל השנים, גם כשהמדינה היתה תחת שלטון הקומוניסטים. הוא סיפר לי שאבא שלו היה תמיד נוסע לאיזו עיר סמוכה, שם היה מישהו שאופה מצות בסתר, והוא היה קונה אצלו כמה מצות שיהיה להם לאכול בפסח.
"שאלתי את אבא למה הוא כל כך מתעקש לקנות מצות. הוא כבר היה זקן ושבע ימים, הנסיעה היתה כרוכה במאמץ רב ובסיכון לא קטן, ולא הקפדנו על מצוות אחרות. מה כל כך מיוחד דווקא במצות לפסח שהוא כל כך מתאמץ.
ואז אבא גילה לי את הסוד: לפני מלחמת העולם השניה היתה לו מאפייה קטנה של לחם, וכשהמלחמה הגיעה לעיר, היה מאוד קשה להשיג מצות. לכן אבא הכשיר את המאפיה של הלחם ואפה מצות שיהיה ליהודי העיר. המשטרה המקומית עלתה על זה, תפסו אותו והאשימו אותו בבזבוז קמח בזמן מלחמה. זרקו אותו לכלא, והוא היה שם במשך כמה ימים. ביום השני של חג הפסח שחררו אותו מהכלא והוא מיהר לחזור לביתו, אבל אז הוא גילה שכל יהודי העיר הי"ד נלקחו על ידי הנאצים ימ"ש. "המצווה של אפיית המצות הצילה את חיי, לכן אני אמשיך להתמיד בה כל עוד אני חי עלי אדמות", אמר לי אבא".
הרמתי עיניים לשמים, ואמרתי בשל מה הסער הגדול הזה
לסיום אספר מעשה שבדידי הווא עובדא. במשך שנים הייתי נוסע עם רעייתי ע"ה לעשות את ליל הסדר באוקראינה, אבל שנה אחת חשבנו לוותר על כך, בגלל אילוצים שונים. באותה שנה, קצת פחות מחודש לפני פסח, נקלעה אשתי ע"ה לסכנת חיים, היא הובהלה לבית החולים, והרופאים אמרו שהיא במצב מאוד מסוכן וצריכים לנתח בדחיפות ניתוח מסוכן מאוד. זה היה בשבת, לא היתה לי אפילו אפשרות להרים טלפון ולהתייעץ עם מישהו. היינו ממש אובדי עצות, והרופא אמר שהוא נותן לנו 20 דקות כדי להחליט, יותר מזה אסור לחכות בשום פנים ואופן.
"הרמתי עיניים לשמים, ואמרתי בשל מה הסער הגדול הזה, מה אני צריך לתקן? מיד הבנתי שזה כנראה העניין הזה שאני מוותר על הילדים של הקב"ה ולא נוסע לאוקראינה כדי לקרב אותם אליו. אמרתי לאשתי, אולי נקבל על עצמנו שאם הכל יהיה בסדר אנחנו נוסעים לאוקראינה לליל הסדר למרות הקושי והאילוצים הגדולים? אשתי מיד הסכימה, וכשהרופא חזר כעבור עשרים דקות הוא היה המום, לא היתה שום בעיה, הכל הסתדר מעצמו, ויהי לפלא. באותה שנה נסענו לאוקראינה בריאים ושלמים!