מוצאי יום כיפור. כל בית ישראל סועדים את לבם ומתאוששים מן הצום, הזריזים כבר מסיימים את סעודתם, ותיכף ימהרו לתקוע יתד לסוכה, אבל אמא זריזה מכולם: היא הגישה אוכל לבני הבית, ואילו היא עצמה רק טעמה טעימה בעלמא, כדי השבת נפש, וכבר אצה-רצה אל בית אחת השכנות לסייע

כאשר צפה ועולה דמותה של אמא לנגד עיני, אני רואה אותה מוקפת אדם. אינני יכולה לצייר את דמותה לבדה, ללא הרקע האנושי שליווה אותה בקביעות בעשרים-שלושים שנות חייה האחרונות. אמא לא היתה לבד – תדיר הקיפוה נשים וטף, יגונות וששונות, מצוקות ושמחות, צרות הכלל וצרות הפרט, עסקי ציבור ועסקי יחיד.

לא כך היה המצב כל השנים, אולם משנתגלגלו הדברים והגיע לכדי כך, היו אמא וכלל ישראל קשורים זה לזה בקשר אמיץ. אמא חשה מחוברת לכלל ישראל, ואף כלל ישראל ראה את ביתה כביתו.

אימתי הפך ביתנו לרשות הרבים, ואמא – לאמא של כלל ישראל?

אי אפשר לפתוח את לוח השנה ולהצביע על יום מסוים. היה זה תהליך ארוך שהתרחש אט – אט והחל לצבור תאוצה בעיקר אחר פטירתו של סבא הסטייפלר זצ"ל. עד אז היה סבא הכתובת לכל מצוקה ולכל בעיה, ועם הסתלקותו נפער חלל עצום – אנשים חיפשו דמות שממנה יוכלו לקבל עצה ותושיה.

האדרת הוטלה על אבא. הציבור החל לפקוד את מעונו, ומשבאו – 'גילו' שם את אמא.

אמא היתה מקבלת את הבאים, משוחחת עם נשותיהם, מרעיפה עליהן מברכותיה ותורמת מעצותיה. הנשים הרגישו שיש להן אמא מסורה בעלת אוזן קשבת, הרוצה באמת בטובתו של הזולת ומוכנה לעשות הכל בעבורו. בהמשך גם גילו שהיא אשה צדקנית ובעלת סייעתא דשמיא, אשר עצותיה מועילות וברכותיה מתקיימות. הן חלקו את חוויותיהן עם חברותיהן, והנשים החלו להגיע אל אמא בהמוניהן.

למעשה כבר שנים רבות קודם לכן ניכרו ניצניה של תופעה עתידית זו. כבר כשהיו אבא ואמא זוג צעיר, היה ביתם פתוח לרווחה:

תקופה קצרה לאחר נישואיהם התארח בביתם דודי רבי משה, אחיה של אמא, שלמד ב'תפארת ציון' במשך שנה וחצי. אחר כך התגורר בביתם למשך שנה הילד דב קרייזווירט, בנו של רבי חיים קרייזווירט – רבה של אנטוורפן. אחריו גרה בביתם במשך שנה הדודה שושנה, לימים רעייתו של רבי יצחק זילברשטיין, שעבדה באזור המרכז. תקופה מסויימת ישן בביתנו בחור משוויץ שלמד עם אבא בחברותא לפנות בוקר, הלוא הוא הגאון רבי ישראל מאיר ארלנגר. במשך כשנה הוא הספיק ללמוד עם אבא את כל הש"ס. גם בהמשך השנים התגוררו אורחים נוספים באופן קבוע בביתם של אבא ואמא.

אמא של השיכון

בשנת תשי"ח עברה משפחתנו מהדירה שברחוב אור החיים לשיכון 'חזון איש' תוך זמן קצר נעשתה אמא – לאמו של השיכון כולו, עם כל המשתמע מכך.

אמא היתה משתדלת לסייע לכל הנצרכים באזור:

אם שמעה על משפחה עניה שאין לה די צורכה – נטלה על עצמה לאפות ולבשל בעבורם; אם נודע לה על משפחה שהאם ילדה – אספה את הילדים לביתנו, בישלה 'ארבעס' ל'שלום זכר' ודגים לשבת; אם היו באזור ילדים יתומים או כאלו שאמם אינה מתפקדת – הכינה להם כריכים בבוקר ודאגה להם בצהרים. היא גם זו שהשתתפה באסיפות ההורים שלהם.

מספר רבי יצחק קוסובסקי: באחת השבתות של שנת תש"ל, בעיצומה של שיחת מוסר בישיבת 'כנסת חזקיהו' שבפר חסידים, סיפר המשגיח הגאון הצדיק רבי דב יפה מתוך התעוררות והתרגשות: בשיכון 'חזון איש' שבבני ברק מתגוררת אשה גדולה המתחסדת עם שכנותיה, מכבסת, מאכילה ומשקה לכל נצרך ומיטיבה עם הבריות – אשת חסד שאין כדוגמתה… (אמא היתה אז כבת ארבעים ולא מוכרת עדיין).

חסד בכל זמן ובכל תחום

אחת השכנות סבלה במשך תקופה ארוכה מפצעים בכפות הידיים. סבל רבב נגרם לה בעת מליחת העופות – המלח צרב את פצעיה והסב לה כאבים חזקים. ומי נחלצה לעזרתה אם לא אמא?!

לא פעם ולא פעמיים, לא חודש ולא חודשיים – מידי שבוע במשך מספר שנים היתה אמא יורדת לביתה ומולחת במקומה את העופות.

הכל נטלה אמא על כתפיה! כל זאת כאשר היתה לה משפחה גדולה משל עצמה. בתקופה שהיא עצמה היתה דחוקה מבחינה כלכלית, בזמן שהיתה עסוקה מאוד בענייני הבית משום רצונה לאפשר לאבא להיות פנוי ללימודיו, בעוד היא עצמה לא קיבלה עזרה מאיש. למרות הכל – היא הצליחה ליצור 'יש מאין' למען כל הזקוקים לכך. היא לא המתינה עד שיבואו לבקש עזרה אלא רצה והציעה את עצמה. למעשה, היא לא הציעה כלל, אלא פשוט התחילה מיד לפעול ולעשות.

מוצאי יום כיפור. כל בית ישראל סועדים את לבם ומתאוששים מן הצום, הזריזים כבר מסיימים את סעודתם, ותכף ימהרו לתקוע יתד לסוכה, אבל אמא זריזה מכולם: היא הגישה אוכל לבני הבית, ואילו היא עצמה רק טעמה טעימה בעלמא, כדי השבת נפש, וכבר אצה-רצה אל בית אחת השכנות. אותה שכנה ילדה בליל יום הכיפורים, ואמא מיהרה אל הבית והציעה את עזרתה בהדחת הכלים, בהשכבת הילדים, בקיפול הכבסים ובשאר ענייני הבית השוטפים. עבודת היום המאומצת וחולשת הצום לא ניכרו עליה כלל וכלל!

שכנה ילדה לפני פורים. ליבה הרחום של אמא לא נתן לה מנוח: מי ידאג לתחפושות של הילדים הקטנים?! אמא לא חסה על כוחותיה, וכיתתה רגליה מדלת לדלת בין בתי השכנים כדי להשיג את בגדי מרדכי היהודי ואסתר המלכה, ולילדי המשפחה היתה אורה ושמחה.

לא היו אלו מקרים בודדים: שכנה יולדת – עול ניהול הבית נופל על אמא. היא מארחת את הילדים בביתנו, שולחת ליולדת אוכל לשבת, ודואגת שלא יחסר לה מאומה. שכנה נזקקת לטיפול רפואי, והבעל לא יכול ללוותה – אמא מצטרפת אליה. לאחר מכן, כשהאם נעדרת מן הבית, היכן שוהים הילדים? – בביתנו כמובן, כשאמא עושה ככל יכולתה להנעים להם עד שאמם תשוב.

נער צעיר נשאר לשמור שעה קלה על אחיו הקטנים, הללו היו בעלי חוש ריח, ועד מהרה גילה שאינו משתלט על החבורה… בצר לו, רץ לאמא שגרה בבנין הסמוך וביקש ממנה שתבוא לעזור לו.

בכל ראש חודש בשעות הצהרים שהו בביתנו מספר ילדים. היו אלו ילדי המורות שהתגוררו בשיכון. הילדים סיימו את הלימודים בשעה שתים עשרה, והמתינו בביתנו לאמהות שסיימו מאוחר יותר. הילדים אהבו לבוא אלינו כי אמא התייחסה אליהם בלבביות וכיבדה אותם בממתקים.

וכבר היה מעשה בסבתא הרבנית אלישיב, שבאחד מביקוריה אצלנו תמהה ואמרה: "מענין הדבר, בכל פעם שאני מגיעה אליכם, אני פוגשת בבית ילדים זרים"…

(יש לציין כי ילדי השכנים היו קוראים לאמא בשמה הפרטי, לעומת שכנות אחרות בשיכון שכונו 'גברת' או 'רבנית').

שכנה טובה

לא היה צריך להיות מסכן או נזקק כדי ליהנות מעזרתה של אמא. כמה וכמה משפחות שהתגוררו בשיכון היו בני חו"ל שעלו ארצה, ומטבע הדברים לא היו להם קרובים ומכרים בארץ הקודש. אמא לקחה משפחות אלו תחת חסותה ודאגה לכל מחסורן. בעת הצרך ליוותה את הנשים ללידות או לטיפולים אחרים והגישה להן את עזרתה בשלל תחומים.

אחת המשפחות הללו היתה משפחת ויינטרוב. רבי ישראל אליהו ואשתו הרבנית התגוררו תחילה בברוקלין שבניו-יורק ולאחר מכן עלו לארץ ישראל תקופה קצרה התגוררו בירושלים, ואחר כך עברו לבני ברק, מתוך מטרה לחסות בצלם של גדולי הדור.

כשבאו לגור בשיכון, חששה הרבנית ויינטרוב ממקום מגוריה החדש. "איני מכירה כאן איש", שטחה את חששותיה בפני אחת מידידותיה, חברת ילדות של אמא. החברה ביטלה את הדברים במחי יד וכשחיוך רחב נסוך על פניה: "אם תגורי ליד הרבנית קניבסקי, אין לך מה לדאוג!"

הרבנית לא ידעה מיהי 'הרבנית קניבסקי' והיאך תערך עמה היכרות, אך לא היתה לה שהות ארוכה להתחבט בשאלות הללו. למחרת בבוקר נשמעו דפיקות קלות על דלת הבית, האשה שעמדה בפתח הציגה את עצמה: "שלום לכם, ברוכים הבאים, אני שכנתך בת-שבע קניבסקי, אשמח לסייע בידך בכל ענין שתחפצי". זהו, כמה מילים, והן הפכו ל'חברות ותיקות'. אמא אכן הרבתה לסייע לה להתארגן בדירתה ולהיקלט היטב בסביבה החדשה.

מוסיפה והולכת

אמא לא היתה האשה הצעירה ביותר בשיכון, בוודאי לא כל השנים… עם זאת מידי שנה בליל ראש השנה היתה מכתתת את רגליה לאחר תפילת ערבית, עולה ויורדת כמה וכמה קומות, דופקת על דלתותיהן של כל השכנות ומאחלת להן 'שנה טובה' – מברכת ומתברכת, וזאת אף בשנה האחרונה לחייה.

לא עלה על דעתה של אמא כי מנהג זה, שנהגה בשנים עברו, צריך להשתנות עם הגיעה לרום גילה ולמעמדה, וכי הגיעה העת שהשכנות תיכנסנה אליה. אולם אמא – שכל חייה היתה בתהליך של התקדמות ו'התווספות' – הוספת הנהגות ומעשים טובים – מעולם לא פסעה לאחור ולא פסקה ממנהג טוב שהחלה בו אי-פעם.

בתחילת פעילותה של אמא היא היתה מגדל אור בשיכון הקטן שסביב ביתה, אך עם הזמן החל אורה מוסיף ובוקע טיפין טיפין לכל העיר, ולכל הארץ ולכל העולם כולו.

(מתוך הספר 'בית אמי')