בשורות הבאות אביא סיפור ששמעתי מפי בעל המעשה, סיפור שראוי במיוחד להביאו לקראת יום הכיפורים.
בעקבות הסתבכות כלכלית לא צפויה על לא עוול בכפו, נגזר על ר' יאיר [שם בדוי] מאסר של שלש שנים. עונש קשה לכל אחד, וקשה שבעתיים לאדם נשוי עם ילדים. במר גורלו השלים עם המצב, נפרד מאשתו וילדיו, סידר את סידוריו האחרונים לגביו ולגבי משפחתו, ונכנס לכלא מעשיהו. יש לציין שעבירות מסוג זה אין בהם 'ניכוי שליש' על התנהגות טובה, [דבר שקיים במקרים רבים] כך שר' יאיר ידע כי כאן מקומו לשלש שנים מלאות.
חסד עשה עמו ה' שהכניסו אותו לכלא 'מעשיהו', שם ישנו בית כנסת ויכול היה להתפלל וללמוד שעות רבות מהיום. וכך החליט כבר ביום הראשון לשהותו בכלא, כי יקדיש את זמנו ומרצו לעבודת ה' ולזיכוי הרבים. וכך בכל בוקר הניח תפילין ל-22 אסירים ששהו שם, למד ולימד את מי שחפץ בכך והרבה לשוחח עם האסירים, ובעיקר, בעיקר להקשיב להם. זו הייתה משימתו בתקופה זו. ואכן הדבר הקל עליו ונתן לו תחושה כי מן השמים הטילו עליו שליחות בכלא, לקרב יהודים לאבינו שבשמים.
בסופו של כל יום, כאשר הייתה ננעלת הדלת והיה נותר לבדו מאחורי סורג ובריח, היה נושא תפילה לבורא עולם וביקש ממנו בקשה: 'אנא בוראי, הן יש לכל דבר סיבה. אמנם ידעתי כי אני נמצא כאן בשל דין שחרצו עלי, אך אין ספק כי רבים שעשו דברים חמורים מאלו מסתובבים משוחררים. אין זאת אלא שיש עלי קטרוג גדול מן השמים. רצוני לדעת למה ועל מה באה לי הרעה הגדולה הזאת? כי אם אדע מה פשעי אדע מה עלי לתקן'. כך עשה בכל ערב, מאות פעמים, באותו נוסח ובאותה תחינה.
שנה וחצי חלפו, לא היה לו קל לו לר' יאיר. גם למשפחתו היה זה קשה מנשא. אך התקווה והתפילות המשיכו ואף התגברו ביתר שאת.
ואז הגיע הניצוץ הראשון של אור הגאולה. היה זה ביום רביעי בשבוע. כמו הרבה בתי כנסת, גם בבית הכנסת שב'מעשיהו' מחלקים עלונים לשבת. וכמו רבים בבתי הכנסת קרא בהם ר' יאיר. והנה עיניו נפגשו בסיפור שטלטל אותו באחת. הסיפור שהובא שם קרה בעיירה ראדין, שם היה יהודי שהשכיר את ביתו לאלמנה, האשה הייתה אומללה ביותר והפרוטה לא הייתה מצויה בכיסה, ומאחר שכך, היא עיכבה רבות את תשלום השכירות. לאחר כמה אזהרות הוציא אותה בעל הבית מביתו באמצע ימי החורף הרוסי הקשה, והיא עם ילדיה היתומים עמדו עם מטלטליהם הדלים ברחוב חשופים לקור ולשלג.
חלפו כשלושים שנה ואז קרה מקרה רע בראדין. כלב שוטה, חולה במחלת הכלבת, נשך את אותו בעל הבית. בימים ההם לא הייתה תרופה לכלבת ואנשים פחדו להתקרב לנשוכים. היהודי הזה התייסר כמה שבועות ולבסוף מת מיתה מנוולת. מרן החפץ חיים זצוק"ל התבטא אז ואמר, שברור היה לו שיקרה לאותו אדם משהו, הוא רק חיכה לראות מה, ואכן ראה כי הקב"ה שילם לו על מעשהו.
ר' יאיר נזכר כי בימי בחרותו, לפני כעשר שנים, היה אחראי על השכרת דירה של קרוב משפחתו. הוא היה זה שמביא את השוכרים לראות את הדירה, הוא שדאג לחתימת החוזה והוא היה גם מי שדאג לגבות את שכר הדירה. את החלק האחרון של התפקיד מילא באופן מיוחד, בדביקות במשימה ואפילו באופן קיצוני.
פעם אחת, כאשר הושכרה הדירה לאלמנה ובניה, איחרה לשלם שכר דירה. משהפציר בה שוב ושוב ואמרה לו כי היא לא יכולה לשלם החודש, עלה עם כמה חברים לדירה, פתח את הדלת והחל מוציא את תכולת הבית לחצר. כשכל החפצים סולקו מהבית, הבגדים והצעצועים של הילדים היו מושלכים בחצר, הגיעה השוכרת האומללה. היא זעקה מכאב, אך את הנעשה אין להשיב. הבחור אינו מוכן להמתין והדירה כבר מוצעת לבא בתור.
חלפו שנים והעניין כמעט ונשכח. כמעט, אמרנו, כי באותו יום רביעי, בכלא מעשיהו הוא נפל כרעם ביום בהיר על לבו של ר' יאיר. כן, אמר לעצמו, זה הסיפור. על זה אני משלם עתה. ציערתי אלמנה ויתומים ואבי היתומים משלם לי על כך.
באותו רגע התקשר לקרוב משפחתו ושאל אותו אם יש לו עדיין את המספר של אותה השוכרת. 'כן', הוא אמר, 'במקרה שמרתי אותו'. והוא מסר לו את המספר. יאיר חייג אל האישה, הציג את עצמו כמי שעשה את הטעות הנוראה הזו וביקש סליחה. האשה המופתעת שלא שכחה את אותו יום מר ועצוב. נענתה לו: "למה אני אמורה לסלוח? אתה יודע איזה צער ואיזה סבל גרמת לנו?"
"כן, אני יודע ולכן אני מבקש סליחה".
"קשה לי, קשה לסלוח על דבר כזה"
"בכל זאת, תביני", מוסיף יאיר, "הייתי אז ילד, לא הבנתי את המשמעות של הדברים".
"אין מה לעשות… אני לא מסוגלת לסלוח, זה לא יהיה אמיתי"
כאן נשברה האשה, התעלתה מעל כל שיקול ואמרה: "טוב, שה' יסלח לי לפני ראש השנה, אני סולחת".
"סליחה באמת?"
"באמת".
"אני מבקש שתאמרי בפה מלא, 'אני סולחת לפלוני בן פלוני בלב שלם…'
היא חזרה על המשפט הזה פעמיים והשיחה הסתיימה בדמעות משני צדי הקו.
זה היה ביום רביעי.
ביום חמישי בשעות הבוקר המאוחרות, נקרא ר' יאיר אל מנהל הכלא. הוא נכנס לחדרו. ובעיניים טובות אמר לו, כי עקב צפיפות נוראה קיימת בכלא החליטו היום בבוקר להפחית לכל האסירים חמישה חודשים מתקופת המאסר שלהם. והוא הוסיף ואמר: "ולגביך החלטנו דבר נוסף וחריג, לך מורידים גם שליש נוסף… אתה יכול ללכת הביתה, אתה משוחרר"…
ר' יאיר לא ידע את נפשו, הוא היה המום. הוא קם ממקומו, ניגש לתא הטלפון הציבורי, את הטלפון הראשון הרים לרעייתו שזעקה משמחה כלא מאמינה. מיד אח"כ נכנס לחדרו, פרץ בבכי והודה לבורא עולם שהורה לו דרך תשובה והתיר אותו ממאסרו.
בדרך לביתו לא שכח להתקשר לאותה אלמנה ולומר לה תודה. תודה על שסלחה לו.
בליל שבת, בבית הכנסת, הוא כבר ישב עם כל המתפללים לקבלת שבת, אך הוא בזמר מיוחד ידע לנגן: "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ, נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ…"
(תודות להרב אברהם ארלנגר הי"ו ששלח לנו את הסיפור לזיכוי הרבים)