המשגיח של ישיבת קמיניץ, רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, היה יליד ארצות הברית ולמד בישיבת תורה ודעת שבראשה עמד רבי שרנא פייבל מנדלוביץ' זצ"ל. רבי משה אהרן חפץ בכל מאדו לבוא ללמוד תורה בארץ ישראל, מפני שידע שתורת ארץ ישראל יש בה מעלה מיחדת, ורצה להתחזק ולהתרומם. דא עקא, שבאותה תקופה שלטו הבריטים בארץ ישראל, והם לא נתנו להיכנס אליה אלא רק למי שהיה בידו אשור עליה, שכונה סרטיפיקט'.
אותם אישורים נכספים חולקו במידה ובמשורה, וכל אחת מהמפלגות בארצות הגולה קבלה מהן כמות מסויימת. גם אגודת ישראל שבארצות הברית קיבלה כמות של אישורים, ומי היה האחראי על חלוקת האישורים בארצות הברית? ראש ישיבת תורה ודעת, הישיבה שבה למד! "בוודאי הרב לא ישיב את פני ריקם", סבר הבחור ונגש אל ראש הישיבה לבקש אישור.
"איני יכול לתת לך", השיב ראש הישיבה. "מבחינת הבריטים אין הבדל אם באישור משתמש אדם יחיד או משפחה שלמה. על כן אין הגיון שאקח אישור שיכול להועיל למשפחה שלמה ואתן אותו לאדם בודד!"
לאחר מספר ימים פגש רבי משה אהרן את דודו, רבי חיים פנחס שינברג זצ"ל שידע על שיחתו עם ראש הישיבה. "נו, קיבלת אישור לארץ ישראל?", שאל הרב שינברג. "לא", השיב רבי משה אהרן. "ראש הישיבה אמר שאין סיכוי שאקבל אישור".
"אז אינך מעונין לעלות!" חרץ הרב שיינברג.
רבי משה אהרן התפלא: "איני רוצה? אני רוצה בכל מאודי ונפשי, אך מה אעשה ולמרות תחנוני ראש הישיבה אמר שאין לי סיכוי לקבל אישור?"
"אם באמת היית רוצה לעלות לארץ ישראל, המזוודה שלך כבר היתה מוכנה ומסדרת. זה נקרא לרצות. אם יראו בשמים שאתה באמת משתוקק לזה – הקב"ה כבר ייתן לך את בקשתך!"
רבי משה אהרן שמע את הדברים, ובמקום להתווכח עם דודו עשה כדבריו וארז את חפציו במזוודה גדולה. בנוסף, הוא בקש מהוריו דמי כיס שאתם יוכל לעשות את צעדיו הראשונים בארץ, וכן רשימת כתובות של מכרים שבהם יוכל להיעזר בבואו אליה. לאחר שהכל היה מוכן, הוא בא אל רבי חיים פנחס ואמר: "זהו, הכנתי את כל הדברים לנסיעה. הכל מוכן ומזומן".
"טוב מאד", ענה הדוד, "כעת שים לב – מעתה אין לך יותר חפצים בארון בישיבה! כל מה שיש לך כעת בארון – נכנס אל תוך המזוודה!" רבי משה אהרן פינה את חפציו גם מהארון הישיבתי, ולבסוף היו כל חפציו נתונים במזוודה העמוסה עד להתפקע.
והנה בבוקר המחרת לאחר תפלת שחרית, נגש אליו ראש הישיבה ושאל במפתיע: "האם אתה רוצה לצאת היום לארץ ישראל?"
לתמיהת רבי משה אהרן המשיך ראש הישיבה: "הבאתי אישור למשפחה שלמה, אך אחד מבני המשפחה חלה והם לא יכולים כעת לעלות. מאחר ואין אפשרות לסדר את הבירוקרטיה עבור משפחה אחרת במקומם, אוכל לתת אותו רק לאדם בודד, אם אתה מוכן – אתה יכול להשתמש בו ולעלות לארץ".
"כבר הכנתי את המזוודה ואת שאר הדברים הנצרכים", אמר רבי משה אהרן, ובאותו יום עלה על האנייה.
מה לומדים מהסיפור הזה? אם אדם באמת רוצה ויוצא ועושה פעולות כדי להגיע למטרה, אז אפילו אם מייאשים אותו ואומרים לו שאין סיכוי שמבוקשו יתקיים, הוא יזכה לסייעתא דשמיא נפלאה והקב"ה ייתן לו את הכח לנצח את היצר הרע.
(הרב גואל אלקריף, 'שש באמרתך'. הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה. לתגובות ולחומר נוסף [email protected])
נהנתי מאוד