"ואיש כי יקדיש את ביתו" (כז יד)
בשעתו ביקשנו להקים ישיבה ליוצאי ארצות המזרח, בעיר מונסי שבארצות הברית. היינו זקוקים לארבעת אלפים דולר כדמי קדימה כדי לרכוש בנין. בשנים ההן היה זה סכום נכבד ביותר, ולפיכך החלטנו לערוך מגבית בויז'ניץ, אשר הציפיות שלנו היו להשיג אולי שבע מאות דולר. גם סכום זה היה נחשב הרבה באותם ימים.
בסופו של דבר היתה לנו סייעתא דשמיא מופלאה, ותוך ימים ספורים השגנו את כל הכסף. במהלך המגבית, ניגש אלי יהודי ואמר לי: "שמעתי את הדרשה שלך, שנאמרה מעומק הלב, ועז רצוני להשתתף במצוה הגדולה הזאת. האמת שלתת פחות ממאה דולר, זה נראה לי מגוחך, אבל מצבי הכלכלי הקשה, אפילו דולר אחד זה הרבה כסף. עם זאת אני רוצה להשתתף במצוה, ולכן אני מוכן לתת חמישה דולר אם רק תסכים לקבל כמובן"…
אמרתי לו בחום: "דע לך, כי חמשת הדולרים שלך, שווים בשמים יותר מחמישים אלף דולר שנותן עשיר. בזכות מסירות הנפש שלך, תהיה לתלמידים הצלחה גדולה, ולכן תרומתך שווה עשרת מונים!".
אכן זכינו להוציא פירות מובחרים מהישיבה הזו, שנבנתה במסירות נפש!
***
לפני כמה מאות שנים, התגורר בעיר וינה רבי שמשון ורטהיימר זצ"ל, אשר כיהן כשר האוצר של המלך. המלך אהב אותו אהבה עצומה, אבל בחצר המלוכה היה כומר שלא היה מסוגל לסבול את הקשר שהיה למלך עם השר היהודי. במשך זמן רב ניסה הכומר להסית את המלך נגד שר הכספים שלו, באמרו כי השר היהודי משקר וגונב מאוצרות המלכות. המלך לא שעה לדברי ההסתה הללו, עד שפעם אחת יעץ לו הכומר, לשאול את השר היהודי כמה כסף יש לו, וכך יוכל להיווכח בעליל כי הלה מערים עליו בקביעות.
דברי הכומר חלחלו לאזני המלך, עד שביום אחד הוא פנה לרבי שמשון, וברר כמה כסף יש לו. רבי שמשון השיב כי עליו לבדוק בספרים, ותוך ימים ספורים ישיב תשובה למלך. אכן לאחר שחלפו מספר ימים, הגיע רבי שמשון אל המלך, ופרט באזניו את סכום הכסף שיש ברשותו. הצהרת ההון של רבי שמשון נראתה על פניו כשקר גמור, כיון שהמלך ידע כי יש ברשותו ממון רב יותר. מכאן הגיע המלך למסקנה, כי הכומר אכן צדק בדבריו, ורבי שמשון מועל חלילה בכספי המלכות.
המלך לא אמר דבר לרבי שמשון, אלא תכנן כיצד להוציא אותו להורג בדרך ערמה. הוא הזמין לארמונו אדם בעל כבשן אש, שעסק בליבון לבנים, והורה לו כי כאשר יגיע לפניו מאן דהו, וישאל: "האם עשית את מצוות המלך?", עליו להשליך אותו לאלתר אל הכבשן, מבלי לתת לו כל פתחון פה להתגונן ולסנגר על עצמו.
למחרת קרא המלך לרבי שמשון, נתן בידו מכתב, והורה לו לנסוע לבעל הכבשן, למסור לידיו את המכתב ולשאול אותו: "האם עשית את מצות המלך?". כך ידע המלך, כי נחרץ גורלו של רבי שמשון, כיוון שהגוי ישליך אותו מיד אל כבשן האש, מבלי דין ודברים.
למחרת השכים רבי שמשון, ויצא לכבשן האש כמצוות המלך, אך לפתע עצר אותו בדרכו יהודי, שביקש ממנו לגשת אל ביתו, מפאת שנולד לו תינוק לפני שמונה ימים, ולא עלה בידו למצוא מוהל. רבי שמשון, שהיה בקי במלאכת המילה, התנצל באמרו כי הוא נמצא כעת בשליחות מטעם המלך, ואינו יכול להפר את צו המלכות. אך היהודי התעקש באמרו: "וכי מבכר אתה למלא תא פקודתו של מלך בשר ודם, מלקיים את מצוותו של מלך מלכי המלכים?!".
רבי שמשון קיבל את דברי אבי הרך הנולך, וסטה מדרכו כדי לקיים את המצוה ולמול את התינוק.
באותה שעה המתין הכומר בקוצר רוח, לדעת כי אכן הגיע סופו של השר היהודי שנוא נפשו, בידעו כי רבי שמשון הוא דיקן, ובודאי יצא לדרכו מוקדם, כדי לקיים את צו המלך. הוא המתין זמן מה, ולאחר מכן יצא אל כבשן האש, כדי לוודא שבעל הכבשן השליך את השר היהודי אל הלהבות הבוערות. בהגיע הכומר אל הכבשן, הוא ניגש אל בעל הכבשן, ושאל אותו: "האם עשית את מצוות המלך?"
בעל הכבשן, שקיבל הוראה ברורה מעם המלך, להשליך תכף ומיד אל כבשן האש את האיש שישאל שאלה כעין זו, לא השתהה רגע אחד. על אתר תפס את הכומר בידיו החסונות, על מנת להשליך אותו לכבשן האש. כל מחאותיו וצעקותיו של הכומר, שזעק באימה וטען כי אין הוא האיש האמור להיזרק לאש, נפלו על אזניים אטומות. בעל הכבשן, שהיה נאמן להוראת המלך הברורה, שלא לתת פתחון פה לאדם שישאל את השאלה האמורה, השליך אותו אל בין הלהבות היוקדות…
לאחר זמן, כאשר הגיע רבי שמשון אל המקום, הוא פנה אל בעל הכבשן ושאל: "האם עשית את מצות המלך?". "כן!", השיב בעל הכבשן, "לפני שעה קלה הגיע לכאן הכומר ששאל את אותה השאלה, וכיון שכך השלכתי אותו חי אל כבשן האש!".
כך התברר לרבי שמשון פשר הוראתו של המלך, ומיד הבין את הנס הגדול שארע לו בזכות קיום מצוות ברית מילה.
המלך שהמתין אף הוא לראות האם יבוצע גזר הדין, הופתע לשמוע כי רבי שמשון חי וקיים, בעוד הכומר הרשע הוא זה שהושלך אל הכבשן. זימן המלך את רבי שמשון לארמונו, ואמר לו: "עתה אני יודע כי הכומר הוא הרשע, והאלוקים שלך הביא עליו את ענשו. אך ברצוני לדעת, מדוע שיקרת לי כאשר שאלתי אותך כמה רכוש יש ברשותך, הרי יודע אני שיש לך ממון רב יותר ממה שציינת בפני?!".
השיב לו רבי שמשון: "חלילה לי להוציא דבר שקר מפי! כל מה שאמרתי היה אמת לאמיתה! אדוני המלך שאל אותי כמה רכוש יש לי. ואכן הרכוש ששייך לי, הוא רק הממון שנתתי לצדקה, שהרי כל הרכוש האחר – אינו שייך לי. הנה ברגע אחד, אם חלילה היה זממו של הכומר עולה בידו, הייתי מאבד הן את חיי והן את רכושי. רק הכסף שנתתי לצדקה, הוא הרכוש שעתיד להיוותר לי לעדי עד, ואף אחד לא יוכל לקחתו ממני. לכן כאשר שאל אותי המלך כמה רכוש יש לי, הלכתי לביתי, כדי לבדוק בספרים כמה כסף נתתי לצדקה. וזהו הסכום עליו הצהרתי בפני המלך!".
זו הגישה האמיתית לחיים. אדם חושב שהוא זה שנותן, אבל באמת הנתינה היא בשבילו. היא זו שמקרבת אותו לשכינה.
לברך על סוס…
חסידים מספרים על יהודי שחשקה נפשו באתרוג מהודר, ובמשך כל השנה הוא אסף פרוטה לפרוטה, עד שלפני חג הסוכות הצטבר ברשותו סכום כסף נכבד ביותר, שבעזרתו יכול לקנות אתרוג מהודר ביותר. בדרכו לחפש אתרוג, הוא נתקל בעגלון יהודי ממרר בבכי. הלה סיפר לו כי הוא מתפרנס מהובלת משאות בעגלתו. אך לדאבון הלב, הסוס מקור פרנסתו, נפח את נפשו, וכך הוא נותר לפני החג ללא סוס, ללא פרנסה וללא כסף…
הוציא היהודי את כל הכסף שחסך עבור קניית אתרוג, ונתן אותו לעגלון האומלל כדי שילך לקנות סוס בכסף הזה. בשובו לביתו, סיפר היהודי לבני ביתו בדרך צחות, כי בסוכות הנוכחי, כל העולם יברך על אתרוג, ואילו הוא עצמו יברך על סוס…
זו מסירות נפש מופלאה, לתת צדקה עם כל הלב, ולהבין מה עיקר ומה טפל. אמנם יש מעלה גדולה באתרוג מהודר, אבל לחלץ יהודי ממצוקה זו מעלה גדולה יותר. עדיף לברך על אתרוג כשר רגיל, ולסייע ליהודי בפרנסתו. זו היא נדיבות לב, המקרבת את האדם אל השכינה.
התנא (אבות פ"ב מ"ד) אומר: "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו". מבאר רבנו עובדיה מברטנורא: "עשה רצונו כרצונך – פזר ממונך בחפצי שמים כרצונך – כאילו פיזרת אותם בחפצך. שאם עשית כן יעשה רצונך כרצונו, כלומר יתן לך טובה בעין יפה".
כאשר אדם רוצה משהו לעצמו, הוא משקיע כסף בשמחה וברצון. הוא מוכן לשלם הרבה עבור מוצר יוקרתי בלי כל מניעה. אומר התנא: אם תפזר כסף באותה מידה עבור מצוות, עבור תפילין נאות, ציצית יפה ואתרוג מהודר – אזי במידה כנגד מידה ה' יתברך יעשה את רצונך כרצונו.
יש אנשים, עשירים גדולים, המוכנים להשקיע עבור בגד יוקרתי אלפי שקלים, שלא לדבר על מכונית יוקרה במאות אלפים. ואילו כאשר הם באים לקנות תפילין, הם מסתפקים בתפילין הפשוטות ביותר והזולות ביותר. מאידך גיסא בני תורה, גם אם הם עניים ביותר, מקמצים מפיתם ומשקיעים ככל יכולתם בתפילין מהודרות.
אם אדם ישקיע במצוות, באותה התלהבות שהוא משקיע למען הגשמת רצונותיו, אזי מובטח לו שיהיה לו שפע רב, כך שהוא יוכל לרכוש כל מה שיחפוץ. זה ו'נדיב לב' הנותן עבור חפצי שמים מתוך עומק הלב, ועל ידי כך הוא מתקשר ומתקרב לבורא העולם.
(מתוך 'אריה שאג' שמות)