מעשה נפלא הסתובב סביב עלייתו לארץ של הגה"צ רבי אברהם כהנמן זצ"ל, בנו של מרן הרב מפוניבז' זצ"ל. הכלל היה בימים ההם, שכל בחור כשהגיע לגיל שצריך להתגייס לצבא בליטא, היו באים אנשי הצבא לביתו ולוקחים אותו לצבא. כדי להפטר מזה, ידעו כולם שצריך להכין מבעוד מועד שוחד, וכאשר היו באים השוטרים נתנו להם את השוחד, ובתמורה לכך היו פוטרים את הבחור בטענה שאינו כשיר לעבודת הצבא, ושוב לא שבו אליו עוד.
הרב זצ"ל הכין בבית במקום סתר מעטפה ובה סכום הגון – דמי השוחד, שיהיה מוכן לאותו היום בו יבואו לקחת את בנו ר' אברהם, שיוכלו מיד לתת את השוחד ולקבל את הפטור המיוחל.
למעשה, אנשי הצבא הגויים באו בדיוק באחד מהחגים, בעיצומו של יום טוב, כדי לקחת את ר' אברהם. בדיוק באותו רגע שבאו, הרב לא היה בבית, ובני הבית הסתפקו האם מותר לתת את הכסף ביו"ט. מצד אחד זה מוקצה ואסור לגעת בו, מצד שני יש לדון אם הלקיחה לצבא מוגדרת כפיקוח נפש שמותר לחלל על זה יו"ט.
קראו להגה"צ רבי אשר קלמן זצ"ל, שהיה גיסו של הרב, ראש הישיבה בעיר פוניבז' ומגדולי תלמידי קלם, ושאלו אותו את הספק, והוא פסק שזה לא פיקוח נפש ואסור לתת את הכסף ביו"ט. בני הבית המשיכו עדיין לפלפל בזה אם מותר או אסור, ור' אברהם בעצמו סבר שלכאורה זה כן מוגדר כפיקוח נפש ומותר, ולכן המתינו מעט אולי האבא – הרב יבוא, ויפסוק שכן מותר לתת את הכסף.
עבר הזמן, והבן ר' אברהם החליט להכנס אל חדרו של אביו, אולי הוא שם. הוא נכנס ורואה שאכן אביו בחדר, אלא שהוא ישן. אם האבא ישן, כמובן שאין שום צד שבעולם להעיר את האבא, וממילא הוא יוצא בשקט ומקבל על עצמו את הפסק של ר' אשר קלמן. וכך הגיע אל הצבא, ושם, לפני שנכנס לעבודת הצבא ניצל את ההזדמנות וההיתר שנתנו לו לטייל בעולם, וברח ועלה לארץ.
עברו השנים ור' אברהם נפגש שוב עם אביו בארץ, לאחר שהצליח לברוח משם עם פרוץ המלחמה ועלה לארץ. והרב מספר לו דבר מעניין, וכה אמר:
"באותן דקות שבאו לקחת אותך לצבא, ור' אשר קלמן פסק שאסור לתת את הכסף ביו"ט, ואתם בבית המשכתם לדון אם מותר או אסור – בדיוק אז הגעתי לבית ושמעתי מאחורי הדלת את הוויכוח. אני סברתי שמותר לתת את הכסף ביו"ט, וידעתי שאם אכנס לבית אצטרך לפסוק שמותר, אבל לאחר שר' אשר פסק שאסור, לא רציתי לחלוק עליו. לכן קפצתי דרך החלון אל חדרי שבבית, ונשכבתי על המיטה ועשיתי את עצמי ישן, וידעתי שלא תעיר אותי כדי לשאול את השאלה, וכך לא אצטרך לפגוע בכבודו של ר' אשר קלמן".
זהירותו של הרב בכבוד החכמים, וזהירות הבן בכיבוד אב, עמדה לר' אברהם לצאת מבעוד מועד מגיא צלמות, ולהיות הבן היחיד שזכה להשאר בארץ החיים.
(שלמים מציון)