"ואת מצוותיו תשמרו" (יג, ה)
כל דקת זמן שניתנה לרבינו מאת הבורא יתברך שמו, הייתה מיועדת לקיום המצוה הגדולה והעיקרית: מצוות תלמוד תורה, שהיא כנגד כולם.
מעשה ביהודי מחו"ל ששמע את שמעו, וחשק עד מאד ליהנות מזיו פניו.
לא היה אותו אורח בעל אמצעים מופלגים, שיסייעו להגשמת משאלתו. זמן רב חסך מכספו, מהפך בדעתו אילך ואילך, עיתים היה רואה בדמיונו את רגליו מהלכות בשבילי ארץ ישראל, שואף לתוכו את אווירה המחכים. שיא הביקור מבחינתו היה – לראות עין בעין את פני גדול הדור, ואף לשוחח עמו חמש דקות.
הוא מצא עצמו משנן פעם אחר פעם את הדברים שיאמר בפניו, ידע שזמנו של רבינו קצוב ומדוקדק עד לשניות, הן רק בשל עובדה זו חשקה נפשו לעזוב את סדרי חייו בחו"ל, ולעשות את הדרך לארץ ישראל.
באותן חמש דקות יאמר כך וכך, ישאל כך וכך, יבקש ברכה בעבור עצמו ובעבור פלוני.
ויהי היום – ויתגשם החלום. נרגש עד עומק נשמתו מצא עצמו על המטוס, עושה דרכו ברום הרקיע, חוצה את האוקיינוס ומועיד את פניו אל פסגת חלומותיו.
כמי שמרחף בעולמות אחרים, מצא עצמו פוסע בשכונת 'מאה שערים', עוד מעט יזכה לראות במו עיניו את מה שציפה וקיווה זה מכבר.
הגיע הזמן המיועד לקבלת קהל. הוא ראה אנשים נכנסים ויוצאים כעבור חצי דקה. הכל מתנהל בזריזות. בתוך החדר אין מעבירים את הזמן על דברים של מה בכך. אין מרבים בלהג. נכנסים, שואלים את השאלה, מקבלים תשובה כהרף עין וממשיכים הלאה.
את השאלה עצמה מציגים בתמציתיות, ואם מתחיל השואל בהקדמות מיותרות, שאינן קשורות ישירות אל השאלה, מיד ישמע את הקול: "איז וואס איז דא די שאלה?" ("מה כאן השאלה?").
משהגיע תורו נכנס אל החדר, נרגש מאד. הציג את עצמו ואת מקום מגוריו. ממרחק גדול הגיע, רבות השתוקק למפגש. "אולי יוכל הרב להקציב לי חמש דקות מזמנו?", שאל-ביקש.
"חמש דקות איני יכול להקציב, אין לי זמן, אפשר שלוש דקות בלבד".
יצא אותו יהודי מן החדר ברכוש גדול לכל ימי חייו. הוא אמנם חשב לזכות בזכות הגדולה של ראיית פני צדיק, רצה לזכות בברכת 'ברכה והצלחה' מפיו של גדול הדור, ואף לשטוח ספק המעיק על לבו ולפתרו בפועל, יצא ברכוש גדול לאין ערוך: שיעור מוחשי וחי אודות ערכן של שתי דקות בחיים.
לימים היה מהפך בדעתו, שכל הנסיעה והטרחה היו כדאיות, כדי ללמוד בצורה המוחשית ביותר מהו 'ערך הזמן'.
הן בחייו שלו 'נבלעים' פה ושם אף זמנים ארוכים בהרבה מחמש דקות. מעולם לא העלה בדעתו להתייחס לכך, שיש הבדל בין שלוש דקות לבין חמש דקות. עתה ראה עין בעין, שהזמן הוא הדבר היקר ביותר בעולם, וכל רגע של חיים בעולמנו אין לו שיעור וערך.
נותרו עוד מספר דקות
אמר הכותב: לפעמים הצטברו אצלי שאלות קשות וגורליות לכלל ולפרט, או-אז הייתי עולה אל ביתו נאווה קודש, ומחכה לזמן שהוקצה לקבלת קהל, כדי להעלות את השאלות על שולחנו.
לפעמים הייתי מקדים להיכנס לחדרו, דקות אחדות לפני השעה המיועדת לקבלת קהל.
תמיד הייתי נתקל בעיניו התמהות של רבינו:
"ס'איז נאך דא א פאר מינוט!" (הלא נותרו עוד כמה דקות!)
כמו הייתי גזלן הבא לשדוד דקות ספורות מחייו!
ובאותן דקות לא היה שום רפיון במדרגות הלימוד. העיון היה אותו עיון, הלימוד היה באותה עוצמה כמו בעיצומו של הסדר!
פחות מעשר דקות
היה זה בתקופת מתח בארץ ישראל. ההתגוששות בין מפלגות השמאל למפלגות הימין – הגיעה לשיאה, הגושים היו שווים, וההחלטה מי מהם ישלוט – היתה תלויה גם בהחלטתם של נציגי 'דגל התורה'.
העולם כולו עמד דרוך וציפה להכרעתם של גדולי ישראל, מרן הגרא"מ שך זיע"א ורבינו.
טרם הגעתו של רבינו אל בית מרן בעל ה'אבי עזרי' זיע"א, ביקש מכל מקורביו ובאי ביתו שלא ישהו בביתו, בחינת 'הוציאו כל איש מעלי'.
לכולם היה ברור שההחלטה הגורלית תיפול במפגש זה.
אכן, מפגש חשוב עד מאד. עיני כל העולם נושאות אליו. אלא שגם ההחלטות הגורליות ביותר אינן יכולות למשטר הקצוב של הזמן, הדבר היקר ביותר עלי אדמות.
מחוץ לחדר בדקו הנוכחים, כמה זמן בדיוק אורכת הפגישה בין שני ראשי הדור, מנהיגי עולם התורה.
ובכן, הבה נקבל מעט מושגים ביקרותו של הזמן המקודש מכל קדוש.
פחות מעשר דקות ארכה הפגישה כולה…
במהלך זמן מצומצם וקצוב זה, הועלו כל הצדדים על השולחן. מרן הגרא"מ שך זיע"א אמר את דעתו, רבינו נשא ונתן וצידד לצד שני. המעלות והחסרונות של כל מהלך נשקלו במאזניהם של גדולי הדור, וההכרעה נפלה. אותה הכרעה שהרעישה את העולם.
ללמדך יקרת הזמן מהי!
(וכבר ידועים בעולם דברי מרן ה'חזון איש' זיע"א, שבכל אסיפה של דיונים והחלטות אין צורך שתארך יותר מעשר דקות. כל השאר הוא בזבוז זמן בעלמא).
חצי דקה אצל מרן הסטייפלר
תלמיד רבינו, הגר"י דרזי שליט"א, מספר על ביקורו של רבינו אצל מחותנו הגדול מרן הסטייפלר זיע"א:
לפני שנים רבות ליוויתי את רבינו לבני ברק. בתו, הרבנית קניבסקי ע"ה, אשת מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, אמרה לו שחמיה מרן הסטייפלר ביקש שרבינו יכנס לרגע לחדרו.
הלכתי ביחד עם רבינו לבית שברחוב רשב"ם 10, עמדתי בחוץ וחשבתי שמסתמא הביקור של רבינו בבית מחותנו מרן הסטייפלר זיע"א ייקח לכל הפחות חמש דקות. יצאתי לרגע והמתנתי מחוץ לבית. אחרי חמש דקות אני חוזר ודופק על דלת הבית. בתו הרבנית ברז"ם פתחה את הדלת, ואני שאלתי איפה הרב? אמרה לי הרבנית ברז"ם: הוא היה פה וכבר הלך!
למחרת שאלתי את רבינו מה היה אתמול אצל מרן הסטייפלר. אמר לי רבינו: "נכנסתי לחדר של הסטייפלר, הוא אמר שיש לו כאב עיניים וביקש ברכה לרפואתו, בירכתי אותו ונפרדנו."
כל הביקור ארך חצי דקה בלבד.
כך מתנהלים במהירות ובצמצום כדי להשאיר זמן לעיקר: לימוד התורה!
ה"פטנט" לסילוק ההפרעות
זכה רבינו לצאצאים רבים בלעה"ר, משפחה גדולה העמיד בישראל. מאות נכדים ונינים ובני נינים (ואף זכה לנכדי-נינים בחייו). כפועל יוצא מכך, רבו שמחות נישואי נכדיו וניניו, ואם היה משתתף בכל אחת מהן היה מבטל הרבה מזמנו.
משום כך, מנע רבינו עצמו בשנות הזקנה המופלגות מלהשתתף בשמחות צאצאיו הרבים, ובקרב בני המשפחה היה ידוע, שהשתתפותו של הסבא הגדול אינה מובטחת כלל ועיקר.
אם שמחת החתונה מתקיימת מחוץ לעיר – לא היה שום צל של הווה אמינא, כי רבינו יבזבז מזמנו היקר מזהב ומפז להשתתף בה, אך אם שמחת החתונה היתה מתקיימת במקום קרוב, והיו לרבינו עניינים מיוחדים של הכרת הטוב כלפי אותו נכד, או-אז הגיע רבינו והשתתף לדקות ספורות בלבד. ודי באותן דקות ספורות ומדודות, כדי להגביר את השמחה ולרוממה לשיאים לא נודעו.
בשנים קודמות היה רבינו משתתף בשמחות נישואי נכדיו, ולפעמים היה נוסע לשם כך גם מחוץ לעיר.
מראהו של רבינו בשמחות נישואי נכדיו היה מופלא.
גופו הקדוש ניצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, שקוע כולו במחשבותיו, מהורהר ומרוכז, ואף פעמים ניכרות עליו תנועות המחשבה בביטויין האופייני כלפי חוץ.
אלא שהיה רבינו חושש, שמא יבואו אנשים ויטרידוהו ממחשבותיו השקועות בסוגייתו, ויסובבוהו בשאלות ובעניינים שונים. לשם כך הגה רבינו 'פטנט', שבו היה משתמש לפעמים בשמחות השונות אם הדבר עלה בידו. במושב המזרח היה מתיישב על מקומו, מסיר את כובעו ומניחו על הכסא שלידו, את הכסא השני היה מסובב, כשמשענתו לצד ידו. את ראשו השעין על כף ידו בתנועה האופיינית לו, בדרך זו היה מסלק את כל המפריעים והמטרידים.
איש לא יכול לגשת ולהתיישב לכסא שלצדו, מחמת הכובע המונח עליו, וגם לא על כיסא שמשענתו מסובבת אל הצד. כך היה יושב לאורך שמחת החתונה, מהורהר בסוגייתו הופך בה מצד לצד, ויחד עם זאת מכבד את צאצאיו בהשתתפותו.
יישר כוח? על מה?
באחד הימים ערך חתנו, הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, מסיבת אירוסין לבנו.
את הסעודה ערך בבית חמיו. הכינה הרבנית את כל הנדרש, אפתה עוגות ומיני תרגימא, והכינה משקאות לכל המשתתפים.
רבינו נענה אף הוא, הקדיש דקות ספורות מזמנו הקצוב, ופיאר את המסיבה בנוכחותו.
סמוך לזמן השיעור, לאחר שישב מספר דקות בראש השולחן, קם והלך. הן צריך הוא למסור את השיעור הקבוע בבית המדרש 'תפארת בחורים'.
בחוץ עמדה בתו, הרבנית זילברשטיין ע"ה, ניגשה אליו ואמרה לו: "אני רוצה לומר 'יישר כוח'!"
"יישר כוח תאמרי לאמא! היא הכינה את העוגות ואת השתייה, אני לא הכנתי את הכיבוד", הגיב רבינו.
אולם הרבנית זילברשטיין ע"ה הסבירה את כוונתה: "אני רוצה לומר יישר כוח על שנאות להקציב לנו דקות אחדות מזמנו היקר!"…
אכן, החינוך לשמירת הזמן היקר, היה מושרש כל כך בבני הבית, עד שידעה הבת כי נתינת מספר דקות מזמנו היקר, היא מתנה גדולה עד מאד בעבורה, מתנה שעליה מגיע לו יישר כוח מיוחד.
(מתוך הספר 'גדולה שמושה')