"כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (ח', יח)
ישנו הידור מיוחד בנתינת צדקה מכסף שהוא בוודאי כסף כשר. כך סיפר אחד מתלמידי מרן:
בהיותי בחור נהגתי פעמים רבות ללוות את רבינו בצהרים, בדרכו מהישיבה לביתו. מאחר שכידוע הוא נהג ללכת כשראשו כפוף למטה ועיניו בארץ, הזדמנו לו בדרך קבע מציאות רבות. פה עט, שם עיפרון או שעון… בכל פעם שהבחין במציאה היה נעצר, ואני הזדרזתי להרימה, מדין זקן ואינה לפי כבודו.
באחד הימים הבחין בדרך בעשרה שקלים. הזדרז להרימם בעצמו וייעד אותם לצדקה.
שאלתיו בדרך צחות: "לא מגיע לי פעם אחת להרוויח?"…
הוא השיב: "זה הכסף הכשר ביותר. זו פרנסה שנשלחת לאדם משמים, ולכן כדאי להדר ולתת ממנו צדקה".
אחר הוסיף לבאר את דבריו: כל כסף שמקבלים על עבודה – יש בו חשש גזל, שמא העבודה לא היתה מושלמת, מלבד דמי שידוך ומציאה, בהם אין שום חשש, שכן תשלום השידוך אינו על עבודה אלא על התוצאה, וכסף המציאה אף הוא אינו שכר, אלא שהתורה קבעה כי ניתן לקחתו.
מה שנהגו לתיתו לצדקה, אין זה מחמת חשש שאולי אין לקחת אותו, אלא אדרבה – דוקא מכיון שזהו ודאי כסף כשר, כדאי לקיים בו מצוה בהידור!
הוא המשיך וסיפר: הרב שך זצ"ל שח לי, כי בפדיון הבן של נכדו, רכש חתנו רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א, את מטבעות הפדיון אצל ה"חזון איש". ה"חזון איש" הורה לו שלאחר הפדיון יקנה אותם בחזרה מהכהן וישיבם לו, אך מראש לא יאמר לכהן שזו מתנה על מנת להחזיר.
מיד לאחר הפדיון היתה צפיפות גדולה בבית, והרב ברגמן לא הצליח למצוא את הכהן. רבי אברהם מרדכי כהן, אביו של הגאון רבי אהרן כהן מחברון. רק כשהתיישבו לסעודה הבחין בו שהוא נכנס מבעד לפתח הבית.
הרב ברגמן הזדרז לגשת אליו ולבקש ממנו לקנות את מעות הפדיון, אך רבי אברהם מרדכי הביט בו בצער ואמר: "חבל שלא אמרת לי מראש שתרצה לקנותם, כבר הלכתי וחילקתי אותם לקופות צדקה".
"מה העניין לתת אותם לצדקה ומדוע כל כך מהר? – הקשה הרב ברגמן.
השיב הכהן: "כסף הפדיון הוא ודאי כסף כשר, ולכן כדאי להשתמש בו לצדקה".
כשחזר הרב ברגמן וסיפר ל"חזון איש" את הסיבה להפסד המטבעות, הגיב ואמר: "כך היא הנהגת א ערלעכער איד!".
אינך יודע ממה אתה ניצל!
סיפר הרב שפרינצלס שליט"א: מעשה בגבאי צדקה של 'קופת העיר' שעבר תקופה לא קלה בעבודתו, בצר לו, נכנס לרבינו, וביקש לפרוש ממשרתו, אך רבינו אמר לו מילים לא שגרתיות: "אל תעז לפרוש, אתה לא יודע ממה אתה ניצל!".
רבינו סיפר לו על אביו של הרב יצחק רוזנגרטן הי"ו – נאמן ביתו ומקורבו של רבינו, שהפקיד את כל עסקיו בידי מנהל עסקים נכרי בשוויץ, והוא עצמו היה משוחרר לגמרי מכל עול הניהול, ולא ידע מימינו ומשמאלו מה קורה בעסקיו הענפים, אלא השקיע את כל כולו אך ורק בעבודת הצדקה.
משהגיע לגיל מסוים, החליט לעזוב את מערך הצדקה והעבירה לאחד מבני משפחתו. למרבה הפלא באותו יום מת הגוי מנהל העסקים, והרב רוזנגרטן הוכרח להכנס בחזרה לעסקיו שלא בטובתו.
התברר, שכל זמן שהתעסק עם הצדקה, נתן הקב"ה חיות לגוי שינהל עבורו את העסקים, והוא יחיה על מי מנוחות, אבל ברגע שעזב את הצדקה – נפל עליו העול הכבד של ניהול העסקים.
בכך התכוון רבינו לחזק את גבאי הצדקה שביקש לעזוב את תפקידו, שאף פעם אי אפשר לדעת אלו בעיות וכמה עגמת נפש נמנעות ממנו, רק מכיון שהוא מתעסק עם צדקה
***
הפסד שהוא רווח
מעשה באדם אחד שלא היה מפריש מעשר והצליח מאד בנכסיו, וכששמע אודות חשיבות מעשר כספים החל לעשר את רווחיו, ומשהתחיל להפריש מעשר – החל להפסיד בעסקיו. והיה תמה: היתכן?!
התמיהה הובאה לפני רבינו, והוא אמר שכנראה יש ברכושו כסף לא כשר – גזל וכדומה, ולכן נגזר עליו להפסיד את ממונו, אלא שכל זמן שלא עישר את כספו לא היתה לו הזכות שידונו אותו כלל, אבל כשהתחיל לנהוג בכספו כמו שצריך ומפריש מעשר, אומרים לו מן השמים: אתה רוצה להיות בסדר? בא ונסדר לך את נכסיך שיהיו כדת וכדין.
בדומה לזה, אנשים שחוזרים בתשובה יש להם לפעמים צרות, וזה מכיון שהם רוצים להשתפר, ואז מתחילים לעזור להם להגיע לתכלית הרצויה על ידי יסורים.
כלב טוב
מעשה היה במשולח של אחד ממוסדות התורה שרצה לצאת לחו"ל לאסוף תרומות וניגש לרבינו לקבל את חוות דעתו. רבינו נתן לו ברכת הדרך אך התנה עמו שני תנאים: ראשית – שכל תרומה שיתרמו לו – יתן תודה לנותן גם אם הסכום מזערי, ושנית – שבכל יום ילמד גמרא.
הסכים הלה לתנאים ויצא לדרכו לחו"ל.
פעם נקש על דלת של עשיר וביקש את תרומתו. העשיר אמר לו שימתין למטה, ונתן לו בפי הכלב מעטפה עם כסף. הלה נרתע למראהו המפחיד של הכלב, אך התעשת, התגבר על פחדו ולקח את הכסף. תוך כדי כך נזכר שעליו לעלות למעלה לומר תודה לנדיב.
עלה ונתן לו תודה, ואמר לו: "יש לך כלב טוב, שהוא נתן לי את המעטפה…".
הנדיב חייך ואמר: "מנין לך שיש מושג של כלב טוב?".
פתח לו האיש את הגמרא (בבא קמא טו ע"א) והקריא לפניו: "אמר רבי אלעזר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו", מכאן שיש כלב טוב.
שמח הנדיב כמוצא שלל רב, וביקש עמו לבוא לחמיו שגר בקרבת מקום, להראות לו את הגמרא הזאת. בתחילה סרב המשולח, אך לאחר שהפציר בו הסכים ובא עמו, וסיפר לו שחמיו לא מדבר עמו במשך ארבע עשרה שנה, משום שהוא מגדל כלב. כך השלימו בינהם, וכל אחד נתן לו עשרים וחמישה אלף דולר עבור המוסדות…
כשהוא שמח משליחותו שהוכתרה בהצלחה, חזר לארץ ובא להודות לרבינו. הוא אמר לו שבזכות מה שיעץ לו לומר 'תודה רבה', הרוויח חמישים אלף דולר. ענה לו רבינו ואמר: "לא בזכות עצתי שתאמר 'תודה' הרווחת את הסכום הנ"ל, אלא בזכות שלמדת גמרא, וכך ידעת שלא מגדלים כלב רע!"…
איזו תרומה רצויה לפני הבורא
אל רבינו נכנסו ראשי קהילה בגרמניה – קהילה המנוהלת תחת הנהגתו. עמם היה יהודי שגילה נכונות לתרום להם כמה מאות אלפי דולרים להחזקת הקהילה. הם הביאוהו כדי שיקבל עידוד מרבינו, כך שהדבר יהווה עבורו דחף לתרום. הציגוהו בפני רבינו, הוא הושיט לו את ידו בקרירות ולא הוסיף מילה אחת. כיון שראו כך, החליטו לחמם קצת את האוירה. חזרו ואמרו לרבינו שאם היהודי יתן את מה שמצפים ממנו, זה יהיה ממש הצלה לקהילה, ויש לו נכונות…
רבינו סובב את גבו לעבר אותו עסקן ואמר לו בעוד הגביר שומע את דבריו – "אברך כולל שתורם מאתים שקל הרבה יותר נרצה לפני הקב"ה!"…
הגביר ששמע את הדברים עמד מאובן במקום. יחד עמו כל העסקנים שהביאוהו. היה להם ברור שהם כבר לא יראו דולר אחד מהגביר. הם לחצו את ידי רבינו ויצאו לעבר פתח הדירה. רבינו עזב את חדר התפילה שלו לעבר החדר הקטן בו הוא לומד.
בעוד הם יוצאים מהבית, נשאר הגביר על עמדו בפתח הבית כשכולו מהורהר, ומבקש להכנס לחדרו של רבינו. הכניסוהו ביחידות והוא שאל:
"ואם אתרום שני מליון דולר, מעשי כן יהיו רצויים בפני הבורא?
"לא!" ענה רבינו
"ושלושה מליון?"
"גם לא!"
"אם כן, מה עלי לעשות כדי שהצדקות שלי תהיינה רצויות בפני הבורא?" שאל…
אמר לו רבינו: "אתה באמת רוצה לדעת מה לעשות?"
"בודאי!" ענה הלה, "מדוע אתן כל כך הרבה ובסופו של דבר מעשי לא יהיו רצויים?!"…
או אז, חייך אליו רבינו וביקשו לשבת לידו. שאל אותו: אמור לי, אם תתרום שלושה מיליון דולר, אתה תסע לבית מלון אחד פחות בשנה, או שתבחר בית מלון פחות יוקרתי? לא! אבל האברך שתורם מאתים שקל לא יוכל למרוח חמאה על הלחם במשך כמה ימים, הוא יצטרך לאכול לחם יבש, לכן מעשיו הרבה יותר רצויים לקב"ה! אם אתה רוצה שמעשיך יהיו רצויים, אזי מכל סכום שהנך מרוויח תפריש מיד חומש, כך תרגיש מיד בחסרון הממון, ואז מעשיך יהיו רצויים יותר!".
שותפות ולא 'טובה'
אחד מגדולי הנדיבים בחו"ל שאל את רבינו עד כמה יש לו חיוב לתת צדקה. השיב לו רבינו שאמנם אין לו חיוב לתת יותר ממעשר, אך מי שרוצה להיות שותף עם הקב"ה, דרך העולם בשותפים שכל שותף נותן חצי לצורך השותפות, ומי שנותן מחצית מרכושו לצדקה נעשה שותף מלא עם הקב"ה.
לאחר תקופה פגש הנדיב את רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א ששהה בחו"ל ואמר לו: "למרבה צערי עלי לבשרך כי הבטחתו של רבינו לא הוכיחה את עצמה. אני קיבלתי את עצתו, הכנסתי את הקב"ה כשותף מלא בעסקי, הפרשתי מחצית מרווחי לצדקה, אולם אף על פי כן לא הצלחתי באותה עסקה ואף הפסדתי סכום ניכר".
בפיו של הרב מישקובסקי לא היתה תשובה עבור העשיר, אולם מיד כאשר שב ארצה ממסעו הפנה את השאלה אל רבינו בעצמו, הכיצד יתכן שאותו עשיר לקח עמו את הקב"ה כשותף מלא בעסקיו, ואף על פי כן לא הצליח במסחרו.
רבינו השיב בחיוך: שאל נא את אותו העשיר באיזו הרגשה הוא העניק מחצית מרווחיו לרבונו של עולם. זוכר אני היטב את אותו מעמד בו שוחחתי עמו בנושא, ולנגד עיני עומדת תגובתו כאשר אמרתי לו כי עליו להפריש יותר ממעשר ואף יותר מחומש לצדקה. בתחילה לא הסכים לשמוע, לאחר מכן הסכים להעלות במעט את הסכום, ורק לאחר שהבהרתי לו כי אין ברירה אחרת וכי אם ברצונו להכנס לשותפות עם הקב"ה עליו להפריש מחצית מרוחיו, הסכים לבסוף בדיעבד גדול.
מעתה, סביר להניח כי אף כאשר הפריש לבסוף מחצית מרווחיו לצדקה, לא היה זה בעין טובה כשותף החולק עם שופו תוך ידיעה כי ההצלחה נזקפת לזכות שניהם יחדיו. בוודאי חילק הלה את צדקותיו בעין רעה, תוך הרגשה כי טובה עושה הוא לריבונו של עולם. ובכן, בטובות הקב"ה אינו חפץ. הוא אינו צריך טובה מאיש, באשר לו הכסף ולו הזהב. כאשר מפריש האדם צדקה מממונו תוך הרגשה כי הינו 'עושה בכך טובה' לקב"ה, אומר לו ה' יתברך כביכול: כלום סבור אתה שלטובותיך אני זקוק? הלא אני הוא זה שהענקתי לך את הכסף והזהב, אני הוא ששלחתי את הברכה אל ביתך, אני הוא שהצלחתי את מעשה ידיך.
"נתינה שכזו", סיים רבינו, "אינה בבחינת שותפות עם הקב"ה ממילא אין בה את סגולותיה המיוחדות של שותפות שכזו. מכאן תשובה ברורה לשאלתו של העשיר".
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'ומתוק האור')