המצב הקשה המתבטא בכל תחומי החיים גורם גם לתעוקות, ואנשים עושים דברים לא-הגיוניים המביאים למריבות, ובוודאי לא מביאים למילוי רצון ה' שציווה אותנו לשאת אשה, ולחיות עימה בשלום.
כך למשל הגיע אלינו מקרה המכיל בקרבו סיפור עגום של בעל שנהג לא כשורה. האשה סיפרה לנו שלבעלה יש מנהג לסיים את ה'שנים מקרא ואחד תרגום' לפני הסעודה בשבת בבוקר, כפי שאכן מובא בהלכה. דהיינו, שאחרי תפילת מוסף הוא אינו מתיישב מיד לאכול עם בני הבית, אלא שוהה שעה ארוכה באמירת שמו"ת, 'ויש מקרים שאני כבר רעבה מאוד, ואני ממתינה בכליון-עיניים שיסיים וייגש לשלחן, אבל הוא משתהה', סיפרה האשה.
היא הוסיפה שלמרות הבקשות המרובות שלה מבעלה שלא יעשה כך, אלא יקיים את ההלכה על ידי שיסיים את השמו"ת לפני-כן, הוא אינו שומע לה, וממשיך במנהגו זה.
כשראתה האשה שאין עם מי לדבר, מצאה לעצמה פתרון, כדי להקל מעליה את הרעב. מול ביתם יש אולם-שמחות שבדיוק בשעה הזו שבעלה אומר את השמו"ת, נערך שם קידוש לאורחים, ועל השלחנות אפשר למצוא כל-מיני מעדנים ועוגות.
כיון שאף אחד אינו בודק מי שייך לשמחה, ומי לא, ניגשת האשה מדי שבת אל שלחן-הקידוש וטועמת מהמאכלים היוקרתיים. 'כך אני עושה כבר כמעט שנה תמימה, סיפרה לי האשה, אבל לפני הימים הנוראים באתי לשאול האם הדבר מותר'.
האמת, שאין כאן שאלה כלל, ובוודאי שהיה אסור לאשה לקחת מהמאכלים שהוגשו באולם השמחות. קראתי לבעל, והטחתי בו תוכחה קשה, ואמרתי לו שהוא מתנהג מאוד לא יפה, ואם האשה רעבה – אסור לקרוא אז 'שנים מקרא'.
סיפרתי לו שלמרות השואלים הרבים שהיו מצטרפים אל מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בלכתו מ'תפארת בחורים' לביתו, הרי בשבת קודש כשהגיע אל פתח הבית והיו עוד כמה אנשים שביקשו לשאול, סירב להשיב להם, ואמר ש'הרבנית מחכה לי לקידוש, ואינני יכול לעכב אותה'.
אמרתי לבעל שהוא מחויב לשלם את כל מה שאכלה אשתו באולם, וצריך לדעת שהיה מדובר בסכום כסף עצום, כיון שכאמור המאכלים היו יקרים מאוד.
הבעל אכן שילם את הכל, אבל מה שקרה הוא, שאני-עצמי, כך סיפר מרן הגר"י זילברשטיין, ניגשתי לבעל האולם וסיפרתי לו על המקרה, והבעלים אמרו שהם מוחלים על הכל, ולא צריך לשלם, כך שהכסף הוחזר למשפחה.
מה שנוכל ללמוד ממקרה זה הוא שרק אם נתנהג כראוי, תוך עצירה מבוקרת בצמתים הנכונים, נוכל גם בסער הגדול העובר עלינו בתקופה זו, למצוא בביתנו הקט פיסת שלוה ומנוחת הדעת, וכל הבעיות בשלום-הבית הפוקדות את תקופתנו, תיעלמנה מאליהן.
אשרי לו לאדם שביתו – בית של שלום ושלוה הוא. אשרי לו למי שכאשר הוא מגיע לביתו – ממתינים לו שם מנוחת-הדעת, ורגעים של אתנחתא. מתנה כזו, המעניקה לאדם רוגע נפשי, רעננות ונחת, אי-אפשר להמיר בשום 'יציאה לנופש'.
הנופש האמיתי של האדם, מצוי בתוך ביתו, ומי שיודע כיצד קונים את 'ימי ההבראה' הללו, ובאיזו שיטה לְאַמְּצָם אל ליבו, לא יהיה בעולם אדם יותר רגוע ממנו.
(מתוך הספר 'לקיים' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)