"ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" (יז כג).
שני יהודים, שותפים בעסק התכשיטנות והיהלומים, חיו בארה"ב. מרחק רב הבדיל ביניהם, בעוד האחד, ר' יצחק, היה יהודי חסידי ירא ושלם המדקדק בקלה כבחמורה, היה שותפו תינוק שנשבה, שלא ידע בין ימינו לשמאלו ביהדות, החסיד ניסה בכל עת להשפיע על חבירו לשנות את דרכיו ולהתקרב, אך הדברים נפלו על אוזניים אטומות.
ויהי היום, ואשת השותף שאינו שומר תו"מ הלכה לעולמה, משבא שותפו החסיד לנחמו וראהו עמוק באבלו חישב כי עתה היא שעת הכושר הנכונה והחל לשדלו בדברים כי אולי ושמא הזמן גרמא להתחזק בתורה ומצוות לעילוי נשמתה. ואכן, הפעם, שלא כבפעמים קודמות, נפלו דבריו על אוזניים קשובות. השותף החל לנוע באי נוחות, חשב מעט והרהר, ולבסוף ענה כי אמנם חשב כבר על כך והיה אכן רוצה להתחיל להתחזק בכשרות, אך היות ואשתו הרי איננה, ומסעדה כשרה אין באיזורו לקנות מאכלים כשרים, וגם בניו ומשפחתו אינם שומרי תו"מ, לכן יקשה זה עליו מאוד, לכן הוא נמנע מלקבל על עצמו את המצווה הזאת.
חבירו הנאמן שמצא פתח פתוח בדבריו, קפץ ואמר, אי משום הא לא איריא, אני אארגן בשבילך אוכל כשר, מהעידית שבעידית, ועליך נשאר רק להקפיד לאכול מאלו בלבד. השותף הסכים לדבריו, ומני אז שבוע בשבוע היה מרחיק ר' יצחק נדוד לעיר סמוכה שם שכנה מסעדה כשרה למהדרין קנה ממיטב המאכלים שיספיקו למשך שבוע והביאם לבית שותפו, לשובע ולא לרזון.
סדר זה היה קשה מאוד לאותו חסיד, הנסיעה הארוכה והזמן שהקדיש לכך, וגם הממון הרב שהשקיע במאכלים לקחו ממחייתו המזערית, אך בכל פעם התחזק כי בזכותו אוכל יהודי נוסף בכשרות, והיה זה שכרי, ואדרבה, לפום צערא אגרא.
כך עבר שנה תמימה בלא להפסיד שבוע.
עברה השנה. ובאחת הפעמים שהביא ר' יצחק לשותפו את מזונותיו לאותו שבוע, פנה אליו הלה ואמר לו, ידידי יצחק, אני מעריך אותך למאוד על כל השנה, אך כבר הבאת די, ומהיום והלאה הינך פטור ואינך צריך להביא לי יותר, אינני רוצה שתמשיך לטרוח למעני.
ר' יצחק לא ויתר על הזכות והתעקש כי רוצה להמשיך בהסדר זה. ענה לו ההוא, אל תכעס עלי, אך דע לך שלמשך כל השנה האחרונה לא אכלתי כלל ממה שהבאת לי, אכלתי משלי, אוכל לא כשר…
החסיד לא ידע את נפשו, וחישב להתעלף… זאת למה, שאל בטרוניה קלה, מה אכפת לך לאכול כשר. השותף השיב כי האוכל שהביא היה מלוח במקצת לטעמו והוא אינו אוהב מלח, לכן העדיף לאכול אוכל שלו נטול מלח.
בתמיהה מהולה בכעס שאל את הלה, וכי בעבור כך לא אכלת, בגלל טיפת מלח זרקת אוכל של שנה שלימה לאשפה, הרי השקעתי בכך הון ודמים תרתי משמע.
אל דאגה, הרגיעו, כספך לא ירד לטמיון כלל וחלילה לא זרקתי אוכל לאשפה, את האוכל הגשתי ישר לכלב החונה פה עמי בביתי, והוא אוהב מלוח, הוא לא הותיר ממאכליך שריד ופליט. ואכן כפי עיניך הרואות השמין הכלב מאז והתפטם כדבעי, כל זאת בזכותך ובזכות מאכליך, ואכן תודה רבה, אך מעתה ואילך אסתדר לבדי ואינך צריך לטרוח עבור הכלב…
ר' יצחק נאלם דום, ליבו נשבר לרסיסים בקרבו וסירב להאמין למשמע אוזניו, מה?! טרחתי, עמלתי, הקדשתי את מחצית משכורתי, בעבור כלב?! אני סברתי לתומי כי יהודי נוסף בדרך אל האור, והנה התבדיתי, אוי לי ואבוי לנפשי. מה פשעי ומה חטאתי כי נתקיים בי בהידור 'לכלב תשליכון אותו'. הרי בסה"כ רציתי להועיל ליהודי חברי, והיה זה שכרי ?! שנה של מסירות נפש בכדי לְזַכּוֹת כלב עם אוכל גלאט מהדרין?!
גם בשובו לביתו לא שבה אליו רוחו, הוא הסתגר בחדרו וביכה את שנתו האחרונה בדמעות שליש כשכולו תמיהה על רצונו הטוב ומה שחשב שמצווה היא, ולא מיניה ולא מקצתיה.
עברה תקופת שנים קצרה, ועל דלת בית באיזור היהודי בברוקלין דופק סטודנט. היה זה במסגרת לימודיו באוניברסיטה כשקבוצת סטודנטים גוים עסקו בלימודי יהדות, במהלכה הוצרכו לעקוב מקרוב אחר חיי היהודים ואורחותיהם, ועל מטבח הבית היהודי. בעלת הבית פתחה את הדלת והוא הציג את עצמו וביקש את רשותה להיכנס אל הבית לראות את התנהגות היהודים וללמוד על המטבח ודיניו. היא הכניסה אותו במאור פנים יהודי, וכיבדה אותו במנת דגים מכובדת שגמרה זה עתה לבשל לכבודה של שבת, הרעב הכה בו והוא נענה להצעתה בחפץ לב, זאת על אף האיסור מצד המכללה להסכים להתיידד עם היהודים חלילה…
סבר הפנים היפות שהתקבל בהן, הייתה זרה לו, הוא לא הכיר הכנסת אורחים ומידות טובות שכאלו ואהבת הזולת שכזו, הוא גילה את מצפוניו באוזני המארחת, שׂיבר את אוזנה בהתפעלותו העצומה בשבח העם היהודי, וכשהוא מסיים פלט והוסיף: נראה כי אכן צדקו דברי זקיני… היא שלא הבינה במה מדובר שאלה אותו לפשר דבריו, וענה לה, שסבא שלו היה משנן תמיד ללא הרף כי אין כמו העם היהודי במאור פניו הייחודי והכנסת האורחים שלו הפלאית, ואכן רואה אני עתה שהוא צדק. מנין ידע זאת סבך, שאלה בעלת הבית, והוא השיב כי סיפור ארוך זה, והכל התחיל מעת שהסבא התאלמן לפני כמה שנים, ויהודי מיוחד הביא לו מנות אוכל מדי שבוע! סבא שלי אמנם לא אכל זאת מחמת מליחותם והיה משליכם לכלבו, אך תמיד, אבל תמיד, היה משנן ומבהיר כי עלינו ללמוד מאורחותיו של אותו יהודי שבמסירות נפש דאג לחבירו.
ובזה סיים הסטודנט, והדגיש שוב, במסגרת לימודי הסתובבתי בקרב כל מיני דתות ועדות, אך אכן נוכחתי לדעת כי סבי צדק ואין כמידת טובם של היהודים.
בעלת הבית כשמעה כל זאת, התרגשה למאוד, ושאלה אותו איך קראו לאותו חבר מסור של סבך, 'יצחק' ענה הנכד מי יתן אי פעם ואזכה למצוא אותו איש חם ונלבב. אמרה לו בעלת הבית, הנה יצחק זה 'בעלי הוא' שהיטיב עם זקינך, והנה יושב הוא כעת למטה בחדר משרדו, מיד אקרא לו ויעלה. וכך הווה, ר' יצחק עלה התיישב עם הנכד הסטודנט וגילה והודיע לו שיהודי טהור הוא לכל דבר, והחל מגולל עמו שיחה על התורה והיהדות, הנכד, שלא כזקינו, גילה התעניינות במידה רבה, וכך למשך תקופה ארוכה אט אט שב למחצבתו אל יהדותו והחל שומר תורה ומצוות עד שנעשה בעל תשובה אמתי.
מי גרם לו כל זאת, אותו אוכל שהובא במסירות נפש, והוגש לכלב. אוכל זה הגדוש באהבת ה' ואהבת ישראל לא ירד לטמיון, הוא השיב נשמה קדושה למקורה, וקירב יהודי לתורה ולמצוות. בדרך פלאית של השגחה פרטית שדייקא סטודנט זה ידפוק על בית זה ויספר את סיפורו.
סופו של הסיפור מרגש לא פחות, עברה כשנה מאז חזר הנכד לתשובה, והנה הסב גם הוא שב על עקבותיו בתשובה שלימה, והתקיים בהם הכתוב 'והשיב לב אבות על ידי בנים ולב בנים על ידי אבותם', וגם זה בכח אותו אוכל כשר שהוגש שנה שלימה ל… כלב.
ברוב הימים תמצאנה
וללמדנו בא, שאין מעשה טוב שיורד לתהום נשיה, שום מצוה או מעשה נכון אינו שב ריקם, כולם פועלים טובות גדולות ונצורות אם במוקדם אם במאוחר. ודבר זה תשובה ניצחת היא לאותו יצר רע ומר שבתחבולות בא לו אצל האדם ומפתהו בחלקלקות לשונו מה יתן לך ומה יוסיף לך מצוה נוספת זו או מעשה טוב זה, הלא לנבזה שכמותך בין כה אין חשיבות למעשיך בשמיים ואינם מעלים כלל ועיקר, אך אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו, לא כן הדבר, אלא כל מעשי בספר נכתבים ויבוא היום והמה יועילו ויפעלו את פעולתם, ואין שום מצוה ולימוד תורה שהולכת לאיבוד, ואדרבה לפום צערא אגרא שהקב"ה משתעשע ונהנה מכל יהודי ולו הפשוט ביותר ומכל מעשה ולו הדל ביותר.
וזהו גם התשובה לאדם עצמו, לפעמים יתגנב לו לאדם מחשבה רעה לליבו לאמר הלוא כזורע לריק הנני, אני מתאמץ בתורה ומתאמץ בתפילה ואינני רואה שום תוצאה. גם לזו תשובה בדבר: שום דבר טוב אינו הולך לאבדון, אלא בבוא הזמן עוד תיווכח ותראה שהזורעים בדמעה ברינה יקצורו.
זה מה שאומר שלמה המלך 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנה' כי גם אם לא תמצא את תוצאת מעשיך תיכף ומיד, עכ"ז שלח לחמך ועשה אתה את שלך, והכתוב מבטיחך כי ברוב הימים תמצאנה, שום דבר טוב לא הולך לריק.
הוא זה שאומר רבי שמעון (אבות ב ט) איזה דרך ישרה שידבק בה האדם 'הרואה את הנולד', היינו לראות מראש את הנולד לעתיד גם אם עדיין היא עתה כביצה שלא נולדה עכ"ז לבל ירך לבבו ולבל יתייאש או יתרשל חלילה מקבלה טובה או הנהגה טובה אשר קיבל על עצמו, כי בעיניו אינו רואה את ההצלחה, אבל אם יתמיד בה בכל כוחו ומאודו יראה את הנולד כי סוף התוצאה לבא.
מידה טובה זו, לא להתייאש אלא לעמול שוב ושוב ללא לאות וללא הרף אף אין רואים תוצאות, מצאנו אצל אהרן הכהן, וכדאמר הלל (אבות א יב) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה, וכיצד היה מקרבן לתורה, פירשו המפורשים (וכן הוא ברע"ב, ומקורן באבות דר"נ (פרק י"ב). וכן פי' הרמב"ם על המשנה, וברבינו יונה, ובמאירי, ועוד) 'כשהיה יודע אהרן הכהן באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו ומראה לו פנים שוחקות, והיה אותו אדם מתבייש ואומר אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים בוודאי היה מתרחק ממני, ומתוך כך היה חוזר למוטב, ועליו העיד הנביא (מלאכי ב) ורבים השיב מעוון' ע"כ. וללא ספק שמה שהסמיכו על אהרן את הפסוק 'ורבים השיב מעוון' אין בו רק הכוונה שהשיב אנשים רבי"ם מעוון, לאו דווקא, אלא בוודאי גם בא לומר ולהגיד שבחו של אהרן שרבים השיב מעוון כלומר שפעמים רבו"ת ללא לאות, פעל להשיב אותו אדם עצמו בתשובה, גם אם נפלו דבריו על אוזן אטומה של אותו בעל מחלוקת עכ"ז לא היה מרפה אלא היה מפציר בבעלי המחלוקת להרבות שלום, ולא התייאש אחר פעם ופעמיים שלא ראה ברכה בעמלו, אלא הוסיף עוד ועוד ביודעו כי אל דאגה ברוב הימים זה ימצא, וכך אכן הוה, הם השלימו לבסוף, וכך גם במקרבן לתורה אם ראה שדבריו נופלות על אוזניים אטומות לא התייאש עצמו והיה מקרב אותו אדם שוב ושוב עוד ועוד לתורה, עד שנעשה בן תורה גמור.
בעל הטורים בפרשת וארא (ז יב) מביא מהמדרש, כשם שמצאנו אצל משה אהרן ופרעה שבלע מטה אהרן את מטות פרעה ומכשפיו, כך היה נמי בפרשתן שבלע תחילה מטה אהרן את מטותיהם, ורק לאחר שפרח מטה אהרן והוציא ציץ פרח ושקדים, הוציא משה את מטה אהרן קבל עם ועדה, אז פלט את כל מטות הנשיאים, ע"כ. ולפי פשטות טעם הדבר שפלט חזרה מטותיהם הוא בכדי שלא יהא פתחון פה לומר שמשה הצניע המטות.
ודבר זה צ"ב דהלא שנינו (זוה"ק מקץ רא:) דאין הקב"ה עושה נסים למגנא – לריק, ואי בלע המטה את מטותיהם, מ"ט הוצרך גם להוציא ציץ ושקדים הלא די באות הבליעה כי בו בחר ה' ולמה הוצרכנו לנס השני של יציאת פרח ושקדים.
ובכלל צ"ב בנס דמטה אהרן למה הוציא דווקא שקדים ולא פרי אחר, וכבר עמד בזה רש"י, עיי"ש.
בהכי יתורץ קושייתנו, שלהכי 'ויוצא שקדים' דייקא ולא פרי אחד, כיוון ששקדים רומזים על שקידה והתמדה וכלשון דברי הנביא (ירמיהו א יא-יב) מקל שקד אני רואה וגו' כי שקד אני על דברי לעשותו, ובא הכתוב בהכי להגיד שבחו של אהרן שהיה שוקד על מעשיו ללא הפסק והרף, בשקידה ובהתמדה, ולכן הוא היה הקדוש אשר יבחר בו ה', ולא רק גבי אהרן אמורים הדברים אלא ללמדנו בא אשר הוא הדין כל אדם השוקד ומתמיד ולא מתייאש ולא נותן לפגעי ונתיבות הזמן לטרוד אותו ממשנתו ולהפסיק אותו מעבודת ה' וממעשיו הטובים 'אותו בחר ה' ואוהבו'.
זוהי מעלת השקידה וההתמדה. וזה היה מעלת אהרן ששקד על מעשיו גם אם לא ראה תוצאותיו תיכף.
ובזה יתורץ קושיתנו שפתחנו, שלכן היה הנס כפול, שראשית בלע את מטות הנשיאים, ולאחמ"כ גם הוסיף להוציא שקדים, ולנס כפול זה למה, אלא, בא הנס השני ללמד, למה אכן זכה אהרן אשר בחר בו ה' מכל יתר שבטי ישראל, והתשובה, ויוצא שקדים, היינו יען אשר שוקד היה תמיד בעבודתו הקדושה ולא שינה, ולכן מטהו יפרח.
ובהכי יבואר הנלמד בגמרא (יומא נב:) שנגנז מקלו של אהרן עם שקדיה ופרחיה. והקשו שם בתוספת ישנים אשר לכאורה איך יתכן שנשארו עליו גם פרחים והלוא אם לבלבו הפרחים עד שנעשו מהם שקדים הלא שוב לא נשארו פרחים, ומתרץ שם שעשה הקב"ה נס שלא כל הפרחים הוציאו שקדים, אלא היו בהם שנשארו כמו שהיו פרחים, ע"כ.
ולכאורה צ"ב דא למה, לאיזה צורך רצה הקב"ה להשאיר גם פרחים, למה שלא יהיו כולם שקדים.
אך לפי דברינו לא תקשה מידי, כיוון שהלוא השקדים הם ההמשך והתוצאה של הפרחים המלבלבים שממנו נוצר השקד, ורצה הקב"ה להראות שגם אם לא רואים תיכף המשך הפירות, ונשאר הפרח ללא התוצאה עכ"ז דע לך בני כי בכל זאת חשובים המה לפני ! ולא סתם חשובים אלא חשובים המה לא פחות מהשקד עצמו, כה גדול כח המעשה, אף טרם פעולתו! כי לכל פרח יש שקד שעוד ייצא ויפרח, גם אם אינו נראה… געוואלדיג.
וכיון דאיירינן בכח השקידה על כל מעשה, וההקפדה על כל קבלה, לא אכלה שפתי מדבר בחשיבת 'קבלה טובה' ואציין סיפור נורא ששמעתי מאחד הרבנים החשובים ששמעו מתלמידו בעל המעשה, וממנה נלמד שקבלה טובה כחה להציל נפשות. ומעשה שהיה כך היה:
בחור אחד משומעי לקחו של ידידי רצה להתחזק בתשובה, ובאחד השיעורים שמע מרבו גודל חשיבת 'ברכת אשר יצר בכוונה', משכך קיבל על עצמו אותו בחור לברך ברכת 'אשר יצר' במתינות ובקול מעורר הכוונה. ויהי היום יצא אותו בחור יחד עם יתר חבריו לאכול במסעדה, תוך כדי הסעודה יצא אותו בחור לביה"כ ומאחר שביקש לברך ברכת אשר יצר בקול ובכוונה, כפי שקיבל על עצמו, יצא לרחוב החוצה בכדי לברך שם שלא יטרידו אותו הרעשים השוררים במסעדה פנימה. והנה באותם רגעים האחדים האלו ששהה בחוץ לברך 'ויהי אך יצוא יצא' בדיוק אז אירע פיגוע במסעדה, בעוד הוא ניצל בנס בזכות קבלה טובה.
(מתוך שיחת גאב"ד חרדים שליט"א)