סיפר ת"ח חשוב שליט"א: לפני כעשרים שנה נסעתי באוטובוס מבני ברק לירושלים. הייתי אז אברך כבן שלושים, מטופל בארבעה תינוקות וללא יומרות גדולות. התיישבתי סמוך לחלון באחד הספסלים ובידי עיתון חרדי. עלעלתי בו.
תחנה אחר כך עלה בחור צעיר ומאיר עיניים. הוא התיישב סמוך אליי ובידו גמרא מסכת נדרים. הוא פתח אותה והחל ללמוד ולשנן. הבטתי בו משתאה. מבני ברק ועד ירושלים, מהלך שעה לערך, הוא לא פסק מללמוד. כולו מרוכז, לא מביט על הנוף, לא מי עולה, לא מי יורד. הוא והגמרא.
כמה דקות לפני התחנה הסופית בירושלים סימנתי לו שיענה לי. תסלח לי, שאלתי, מי אתה?
הוא חייך לעברי והשיב בביישנות: "אני שמוליק בן שיר מחיפה".
לא הרפיתי ושאלתי: שמוליק, אני שם לב שאתה ממש מוסר נפש על לימוד התורה.
"כן, עד כמה שביכולתי", השיב שמוליק. "הצטרפתי לפני שנים לארגון 'משננים בדביקות', ומאז ברוך ה' זכיתי ללמוד ולשנן היטב היטב 900 דפי גמרא".
כך הוא אמר, ואני השתנקתי במבוכה. שמואל היה בן שבע עשרה, ואילו אני אברך בן שלושים שבקושי סיים כמה מסכתות, ובטח לא בשינון רב. באותן שניות של השיחה עם שמואל חשתי שאני מקבל על עצמי עול מלכות שמים ומקבל על עצמי ללמוד תורה בדביקות לפחות כמו שמואל.
השיחה הסתיימה בתחנה המרכזית. לחצנו ידיים בחום רב, ושמואל איחל לי: "יישר כֹח על רצונך להצטרף לסדר הלימוד של 'משננים בדביקות'. אשמח לשמוע שתסיים את הש"ס כולו". כך איחל לי שמואל ונעלם לו.
מאז עברו עשרים שנה. הצטרפתי לארגון, צירפתי את אחי ואת חבריי האברכים והקמתי סניף של הארגון בדרום. ומעבר לזאת נכנסתי לשגרת לימוד, כמו שמואל. זכיתי מאז לחבר ספרים שהתקבלו בחיבה ובהערכה בעולם התורה, להרביץ תורה ברבים ולהעמיד תלמידים הרבה.
היום בבוקר הבחנתי בעמוד הראשון בעיתון בכתבה קטנה: "הרב שמואל בן שיר זצ"ל". הבטתי בתמונה שבסמוך וזיהיתי את אותו נער חביב, שכבר נראה כמו רב גדול. יושבים 'שבעה' בחיפה. עליו אני יכול לומר בלב נקי ואוהב: "שלי ושל תלמידיי, שלו הוא".
כמה חשוב לדעת, שלפעמים אפילו בחור צעיר יכול להקים עולם של תורה על ידי מסירות נפש שכולה אומרת צניעות, כמו הרב שמואל בן שיר ז"ל, שזיכה לא רק אותי אלא עוד רבים אחרים.
(גיליון 'במשכן שילה', מטות מסעי תשפ"א. הובא ע"י הרב פנחס זרביב, מכון 'למעשה'. לתגובות ולחומר נוסף: [email protected])