"והצרוע … בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (יג, מו)
האם טמאים אחרים, כגון זבים וטמאי מתים, רשאים לשבת בחברת המצורע, או שעליו לשבת לבדו ואסור לאיש לשהות בסמוך אליו?
אומרת הגמרא (ערכין טז ע"ב): "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו'? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה 'בדד ישב'". משמע שהמצורע חייב להיבדל מכל אדם.
ובמדרש (ויקרא רבה טז, ג) מסופר על רבי אמי ורבי אסי שלא היו נכנסים לרחוב שגר בו מצורע. ועוד מסופר שם, שכשהיה רבי שמעון בן לקיש רואה את אחד המצורעים בעיר, היה רוגם אותו באבנים ואומר לו: 'צא למקומך, ואל תזהם את הבריות'.
בספר 'אוצרות התורה' מביא על כך רעיון נפלא. אומרים חז"ל (ברכות ה ע"א): "אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו". כאשר באה צרה לעולם, נצטוו בני האדם לפשפש במעשיהם. הבעיה היא שהאדם נוטה לפשפש במעשיהם של אחרים, במקום לבדק את עצמו…
בשנת תר"ח פרצה בוילנא מגפת החולירע, ורבים חללים הפילה. יהודי העיר פשפשו איש איש במעשיו, אך היו כאלה שהעדיפו להתמקד במעשיהם של אחרים… אחד מהם הופיע בביתו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל ולחש באזניו על אודות מעשיו הגרועים של פלוני, והוסיף כי נראה לו שבעטיו של אותו אדם פקדה את העיר המגיפה הקשה.
אמר לו רבי ישראל: "כידוע, ציותה התורה לשלח את המצורע אל מחוץ לשלוש המחנות, ואסור להושיב עמו טמא אחר, ויש להבין, מדוע התורה הרחיקה את המצורע עד כדי כך?
"אלא אמרו חז"ל: צרעת באה על עוון לשון הרע, ואיסור לשון הרע כולל גם חיפוש חטאים ופגמים אצל הזולת, אפילו שהם אמת. על כן אומרים לבעל הלשון הרע: אם אתה מחשיב את עצמך ל'מומחה' במציאת חטאים ועוונות – צא נא אל מחוץ למחנה ושב שם בדד לגמרי, ואז תפשפש במעשיך, ובודאי תמצא את העוונות הפרטיים שלך…".
בתקופת קום המדינה, כאשר דם ישראל נשפך כמים, בא תלמיד חכם אחד לפני הרב מבריסק זצ"ל ואמר לו, כי נראה לו שהדבר נגרם מחמת ריבוי חילולי שבת בארץ הקדש.
השיב לו הרב: יונה הנביא היה על ספינה שכל נוסעיה היו עובדי עבודה זרה, ובכל זאת, כאשר באה רוח סערה אמר (יונה א, יב): "שאוני והטילני אל הים, וישתוק הים מעליכם, כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם". כאשר מתרגשת צרה, המחשבה שצריכה להנחות את האדם היא: "בשלי הסער הגדול הזה", ולא לתלות את הצרה באחרים, גם אם ידוע שכולם עובדי עבודה זרה.
הנחיות ה'קורונה' – כדיני הצרעת
והנה כתב ה'אבן עזרא': מדוע צריך שבגדיו של המצורע יהיו פרומים וראשו פרוע, כמנהג האבלים? כדי שיתאבל על רע מעשיו, "כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע". ומדוע "על שפם יעטה"? "שלא יזיק ברוח פיו". ומדוע "וטמא טמא יקרא" – פעמיים? "שישמרו בני אדם ולא יגעו בו".
(כמה מדהים הדבר שבתקופת מגפת ה'קורונה', ההנחיות היו ממש כפי דיני המצורע: הדין הוא שאסור לשבת בתוך ארבע אמות של המצורע, והנחיות הקורונה הורו על שמירת מרחק של שני מטרים, שהם ארבע אמות. המצורע כיסה את פניו במסכה – "שלא יזיק ברוח פיו", וכך נהגו בני האדם בתקופת הקורונה: הם עטו מסכה על פיהם, שלא ידביקו את האחרים בנגיף. רק בדבר אחד נבדלנו מן המצורע – שבגדי המצורע היו פרומים, אך בכל השאר היה דמיון מדהים בין הקורונה למצורע.
ואז מגיעה שעת חשבון הנפש. אם הכניסו אותנו להגבלות כפי שציוותה התורה את המצורעים, מה זה אומר לגבינו?).
הצרעת באה על לשון הרע. אומר ה'חפץ חיים' שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם – בעוון לשון הרע. ממילא התיקון לכך יהיה על ידי אהבת חינם ושמירת הפה והלשון.
בשאלה של חיים ומות – אין חברים!
ראיתי דבר נפלא שהובא בעלון 'דברי מנחם':
קבוצת בחורים ישבו וסעדו את לבם. תוך כדי הסעודה החל אחד מהם לספר איזה מעשה, והיה נשמע שיש בו לשון הרע ורכילות. אחד הנוכחים קפץ ממקומו וברח מהמקום! הבחורים הביטו זה בזה בתמיהה לפשר המעשה המוזר של חברם, והמשיכו בסעודה.
כעבור זמן פגש אחד החברים את אותו בחור ושאל אותו: "למה ברחת בפתאומיות באמצע הסעודה?"
השיב הבחור: "איך אפשר להיות שותף ללשון הרע ורכילות?!"
שאל חברו בנימה של לעג: "ממתי נהיית 'מחמיר' כזה בהלכות לשון הרע?" אמר לו: "אספר לך סיפור, שממנו קבלתי את החיזוק הגדול בעניין לשון הרע. היה זה עבורי כמו מכת חשמל!"
היה יהודי שהתגורר בדרום אמריקה ועשה חיל בעסקיו. היה לו שותף גוי. יום אחד הזמין השותף הגוי את היהודי לצאת לטיול משותף. היהודי הסכים, בתנאי שהוא יביא את האוכל.
הם יצאו לפיקניק באחד היערות בדרום אמריקה, הם החנו את הרכב, פרקו את הציוד והאוכל, והיהודי החל להדליק את המנגל ולהניח עליו את הבשר. לפתע הגוי שם לב שמבין העצים מגיח טיגריס שהריח את ריח הבשר… הגוי נבהל וצעק: "טיגריס!", והחל לרוץ לכוון הרכב, שחנה במרחק רב מהמקום. היהודי ראה אותו רץ – ואף הוא החל לרוץ אחריו לכוון הרכב.
תוך כדי מנוסה, שאל היהודי את שותפו הגוי: "מה יועיל לנו שנרוץ? הרי אם הטיגריס ירדוף אחרינו – הוא ישיג אותנו!"
"כן", השיב השותף הגוי, "אבל אם ארוץ לפניך – אגיע ראשון לרכב ואכנס לתוכו, וכך אנצל!"
אמר היהודי בטרוניה: "ומה אתי? אתה משאיר אותי מאחורה?! הרי הטיגריס יטרוף אותי!"
"מצטער", אמר הגוי, "בשאלה של חיים ומות – אין חברים!"
מספר היהודי: "ברגע שהגוי אמר את המשפט הזה קיבלתי כוחות, האצתי את קצב הריצה, עקפתי אותו והגעתי ראשון לרכב! הגוי הזדנב מאחור, הטיגריס זינק עליו וטרף אותו!
"מאז, המשפט הזה עומד מול עיני ולא סר ממני: 'בשאלה של חיים ומוות – אין חברים!'
"חזרתי הביתה, נשאתי את ראשי לשמים ואמרתי: 'רבונו של עולם, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'. אתה יודע איך מקבלים חיים? – 'נצור לשונך מרע'!"
אמר לו אותו יהודי: "אצלי לשון הרע זה כמו טיגריס! ולכן כשהגיע ה'טיגריס' לסעודה – ברחתי כל עוד נפשי בי! כי כשמדובר בשאלה של חיים ומוות – אין חברים!"…
(מתוך 'דורש טוב' ויקרא)