אוכל הוא אחד הנושאים החשובים בבית, בכל בית… כיהודים המקפידים על קלה כחמורה, תופס נושא כשרות המזון מקום חשוב בסולם הערכים המשפחתי. זאת כמובן מתוך ידיעה כי המאכלים שאנו מכניסים לפינו לא רק מחזקים את הגוף, אלא גם משפיעים על הנשמה.
ילדינו מתחנכים מינקות על הקפדה בלתי מתפשרת בנושא הכשרות, וכשהם גדלים מעט הם כבר יודעים לזהות בעצמם את חותמות הכשרות המקובלות בבית, שהן תנאי בלתי עביר להכנסת המאכל לפה.
בכל זאת, חשוב להקנות להם את הפן הרעיוני שמתחת להקפדה הטכנית על הכשרות. חשוב להסביר כי כל מה שאנחנו מכניסים לפה עובר אל מערכת העיכול, ובסיומו של תהליך ביולוגי המאכלים הופכים לחלק מאיתנו, כלשונו של בעל ה'מסילת ישרים': "והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורים, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו". הכנסת דבר איסור לתוך גופו של האדם משפיעה לא רק על נשמתו, אלא גם על המציאות הגופנית שלו. אדם שאכל דבר איסור, נהפך לבהמי יותר ורוחני פחות.
ה"אופי" של החיות הדורסות
הרמב"ן (דרשת תורת ה' תמימה) מסביר בהרחבה במספר מקומות, שהתורה התירה ליהודים לאכול דווקא מבעלי החיים העדינים, הרכים והרגישים, ואסרה לאכול מהחיות האכזריות, הבהמות הרעות והעופות הדורסים. לדבריו הקדושים, וכך כתבו עוד מרבותינו הראשונים, בחר הקב"ה לאפשר לנו לאכול דווקא מבעלי החיים שלא מציקים ומתאכזרים לאחרים, ואסר עלינו לאכול מבעלי החיים בעלי המידות הרעות והמושחתות, כי אם נאכל מבשרם, נכניס לגופנו לא רק את בשרם, אלא גם את תכונותיהם הרעות. התורה אסרה גם אכילת שקצים ורמשים, שלא נהיה מורכבים מחומרים מאוסים.
חז"ל הקדושים גילו לנו גם שמאכל אסור גורם לטמטום הלב ויוצר חסימה לכל דבר שבקדושה; עד כדי כך, שעניין "ונטמטם" חל גם על מי שחייב לאכול מאכל איסור בציווי רופא, ובעצם מקיים באכילה זו מצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"; בכל זאת, לדעת כמה פוסקים, הטמטום קיים, כי במציאות יש בגופו חלקים שבמקורם היו מאכלי איסור.
ה'אור החיים' הק' (פ' אחרי יח, יג) מביא בשם האר"י, שלפעמים קורה שהאדם מתהפך בטבעו ומזגו מטוב לרע, והוא עצמו תמה ומשתומם על כך, ואינו יודע מה הסיבה, ויש לדעת כי לעיתים הדבר נגרם בגלל אכילת מאכל שיש בו מחלקי הרע.
לסמוך על 'החובש השכונתי'
ילדינו אינם נתקלים כמעט במוצרים של נבלות וטרפות, חלילה. מדפי הסופרמרקט מלאים ברוך ה' מוצרים שעליהם חותמות מחותמות שונות, ולפעמים קשה לילד להבין מה הטעם בהקפדה הנהוגה אצלנו בבית, מה הבעיה במוצר פלוני ובחותמת כשרות פלונית, ולמה אי אפשר להתנער מכל זה ולטעון: יש הכשר כלשהו, זה העיקר, מעבר לזה לא אכפת לי…
במקרים כאלו עלינו להסביר לילדים מה שה'מסילת ישרים' מסביר (בפרק יא): למה הדבר דומה? למין מאכל שרוב הרופאים המומחים אסרו לאוכלו, והם טוענים בתוקף שיש בו חומרים מסרטנים, ומנגד, יש חובש שכונתי בודד שעבר קורס עזרה ראשונה הטוען שאין מה לחשוש, ואפשר לאכול ממנו חופשי…
האם מישהו מאיתנו יסמוך על אותו חובש?! ברור שדעתו בטלה ומבוטלת לדעת המומחים…
כך בנוגע בענייננו: כשילד יודע שממתק כלשהו כולל בתוכו ג'לטין למשל, ושומע שהוא חומר המופק במקרים רבים מעצמות של נבלות וטרפות או בעלי חיים טמאים, הוא מבין שיש כאן ספק כשרותי רציני, שיש כאן ספק "ונטמטם". שהרי אם ייכנסו אל גופו ח"ו אותם חומרים מפוקפקים, הם יהפכו לחלק ממנו ויפריעו לו להתקדם ולהתעלות, כי נפשו תיפגם. ולכן אם לא יהיה על הממתק חותמת כשרות מהודרת, יהיה לו כוח להתנזר ממנו ולא לחפש היתרים.
כשרבי עקיבא איגר "מריח"
נסיים בסיפור נורא שאירע אצל הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, כאשר אם בוכייה הגיעה עם ילדה בן השבע, וסיפרה בדמעות שלפתע נעלם לילד כל החשק ללמוד.
הגר"ע הרהר מעט, והשיב לה שמן הסתם אכל הילד דבר שאינו כשר, וזו הסיבה לטמטום המוח שלו. תמהה האם: הרי אצלנו הכול כשר, איננו מכניסים לביתנו מצרך שיש בו ספק? אך הגר"ע בשלו. בקדושתו היתירה "הריח" שהסיבה לטמטומו של הילד היא אוכל לא כשר.
הלכה האישה לביתה, והחלה לברר ביתר שאת את מקורות האוכל הנכנס למטבחה. ומה התברר? באותה עיירה הדיח הרב את השוחט המקומי ופסלו מתפקיד השחיטה לבני העיירה, אך השוחט החצוף המשיך לשחוט, למרות גזרתו של הרב.
באותם ימים ערכה אחת המשפחות בעיירה חתונה לבנה, וכנראה כדי ליהנות ממחיר מוזל, הוזמן הבשר אצל השוחט ההוא. הילד השתתף בחתונה, ואכל מהבשר שנשחט על ידי השוחט שנפסל.
חזרה האישה אל הגר"ע וסיפרה דברים כהווייתם. "זו הסיבה לטמטומו של הילד", פסק הגאון. לשאלת האם כיצד לתקן את הפגם, הורה רבי עקיבא איגר שיעלו את הילד לארץ ישראל, ושיעסוק שם בתורה. ואכן, הילד עלה ארצה, וצמח לאחד מתלמידי החכמים הגדולים בירושלים.
לא לוקחים לפני ש"משלמים"
מעניין לעניין באותו בניין: בית יהודי מושתת על החינוך לברכות הנהנין: לפני האוכל ואחריו. כל אימא בישראל מלמדת את בנה לומר ברכה לאט ובקול לפני אכילת ממתק. אנחנו מחנכים לברכה אחרונה, כשבסעודות שבת נעשה זאת יחד עם ילדינו הקטנים.
חשוב מאוד להחדיר את העניין בצורה חיובית. נסביר לילדים: אנחנו רגילים לומר תודה לדוד או דודה שכיבדו אותנו בממתק, קל וחומר שאנחנו חייבים לומר תודה לבורא העולם, שלמעשה, הוא יצר והצמיח ונתן את המאכל שבידינו.
נמחיש להם, כי כשם שברור כי בחנות לא לוקחים מוצר לפני שמשלמים, כך גם לא נהנים מן העולם ללא ברכה; הברכה היא התשלום לקב"ה על כל הטוב שהוא מרעיף עלינו.
חשוב לתאר לילדים איזה רעש נהיה בשמיים כשילד מברך, איך הקב"ה משתיק את כולם, ורוצה לשמוע רק ברכה טהורה מילד יהודי צדיק.
נתאר להם איך הברכה הופכת להיות יהלום המונח בכתרו של המלך.
מנגד, נתאר את האכזבה שיש בשמיים כשפספסנו ברכה, כסיפור הידוע על הרבנית הראשונה לבית בעלזא, מרת מלכה ע"ה, שהעירה פעם למישהו ש"חטף" ברכה, ותיארה איך הזרע התחנן שייקלט ויצמח, ובהמשך התפלל שיקצרו אותו ויניחו בסל, שיטחנו ויאפו, והכול כדי שיהודי יזכה לברך עליו. ולפעמים, בהיסח דעת של רגע, כל הציפייה של אותו ניצוץ קדוש שהיה במאכל יורדת לטמיון.
חשוב שנשמש דוגמה אישית לברכות במתינות ובקול; הילדים מעתיקים אותנו בכל פרט, ובמיוחד בדברים הנראים לא מודעים. ילד הרואה שברכה היא עניין שלם, לומד לברך בכוונה.
לקבלת גישה לתכני חינוך נוספים מאוצרו של המחנך הרב פנחס ברייער לחצו כאן>>