וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ (הגדה של פסח)
הסיפור הבא, הוא סיפורו של סבי הגאון החסיד רבי ישראל יצחק פומרנץ זצ"ל:
רבי ישראל יצחק נולד בפולין, בעיירה דְלוּגַשֶׁדְלָא למשפחת רבנים חשובה. אביו הגאון רבי מנחם בנימין הי"ד היה רבה של העיירה, וסבו היה הגאון רבי נפתלי יוסף פריינד רבה של רוז'אן, שהיה מגדולי הרבנים בפולין.
בפרוץ השואה האיומה, נעקר רבי ישראל יצחק באחת מעירו וממשפחתו, מעולמו הרוחני והטהור, מהתמדתו ומטהרתו, מדביקותו הנפלאה ברבו הרבי בעל ה'אמרי אמת' מגור זי"ע, ומכל מה שהיה לו – ונזרק למרחקים:
את השנים הקרובות 'בילה' בערבות סיביר, ובמרתפים חשוכים, בבתי כלא סובייטיים, וביערות עד מושלגים. במחנות עבודה סיביריים, בצבא האדום והמנוכר, ובחזית המלחמה הרצחנית, בבוכרה ובמוסקבה. הוא נדד אלפי קילומטרים, ללא מכר ללא קרוב וללא גואל.
לבדו היה, ללא רב וללא חבר, וברוב הזמן אפילו ללא ספר יהודי, או תשמישי קדושה.
והוא בתומתו ובצדקותו נותר.
לבו – הלב החסידי הבוער, מוחו – המוח הלמדני החריף, גופו – הגוף היהודי הטהור, נותרו כשם שהיו בכל מקום אליו צעד, ובכל תחנה במסעו הבלתי יאומן.
ובעלותו סוף סוף מן הגולה, בדד, בעירום ובחוסר כל, הקים את חייו מתחילה, בישיבות הקדושות, ובהיכלי תורה, ומתוך האפר עלתה דמותו הגדולה.
כל ימיו ישב רבי ישראל יצחק על התורה ועל העבודה, ועסק בהרבצת תורה, ובלימוד כל התורה כולה.
גם בתורת הנסתר היה רבי ישראל יצחק בקי, הוא ישב בצוותא חדא עם המקובל הצדיק רבי יחיאל פישל אייזנבך זצ"ל בישיבת 'שער השמים' והגה בתורת הנסתר.
את סיפורו העלה רבי ישראל יצחק על הכתב בעילום שם, ובו גולל את סיפורו של בחור חסידי טהור ששמר על עצמו בצורה מפליאה בכל שנות המלחמה.
שמו של הספר הוא 'עם שרידי חרב', ובו כינה המחבר את עצמו 'איציק הדר'.
ויותר משהספר הוא סיפור ארוך ומרתק, הוא ספר מוסר ממדרגה ראשונה.
אחד הסיפורים המאלפים ביותר הוא סיפור ליל הסדר תש"ה.
ליל סדר זה, כמו חגים ומועדים רבים אחרים, עשה סבי זצ"ל בצבא הרוסי, אליו גוייס על כרחו, וגם בגיא צלמוות אפל וחשוך זה כמו הצבא הגויי והכפרני, הצליח בחסדי ה' להצית את אור האמונה בלבבות יהודים.
הנה, הזדמן לי לקיים את הסעיף הראשון ב'שולחן ערוך'
"למעשה" – היה רבי ישראל יצחק מספר: "ניסי ליל סדר זה החלו כבר בשעת ההכנות לחג, בהן זכיתי לסייעתא דשמיא גלויה שלא בדרך הטבע בהשגת המצרכים הדרושים לחג".
וזהו סיפורו:
"החבר שפיגל", פניתי לאפסנאי היהודי, "אני זקוק לכמה קילוגרמים של קמח למצות".
"חה-חה-חה… שמעתם?!" פרץ הלה בצחוק מתגלגל:
"המשוגענער הזה רוצה לאפות כאן, באמצעו של שדה הקרב הזה מצות…
המוות שולט מסביב, לפנינו קרב מכריע לחיים ולמוות והוא חושב על מצות… התבלבלה דעתו, המסכן…"
"כשתשוב הביתה אחרי המלחמה", הוסיף עמיתו: "תקיים לך את המצוות שלך, כמה שאתה רק רוצה, לא כאן!"
נדרכתי.
הנה, הזדמן לי לקיים את הסעיף הראשון ב'שולחן ערוך' (או"ח ס"א ס"א) – "ואל יבוש מפני המלעיגים עליו".
"אתה תראה, מר שפיגל", קראתי בעוז: "אתה עוד תראה שכאן, בחזית הקרב, נֹאפה מצות! צוחק מי שצוחק אחרון!"
הלכתי משם. חש במבטיהם הדוקרים בגבי, ופניתי לבונקר של המפקד.
אמנם פולני הוא המפקד, ועוד קומוניסט מושבע בנוסף לכך, אך דווקא אצלו זכיתי לא פעם לאוזן קשבת.
אחרי שיחה סתמית על דא ועל הא, שטחתי לפניו את מבוקשי. בלי לחשוב פעמיים, הוא ענה לי:
"נו, מה הבעיה? גש לשפיגל, ואמור לו בשמי, שיתן לך קמח, ואתה רשאי לגייס אנשים מהיחידה וגם מאזרחי המקום כדי לסייע לך באפיה…
אל תדאג! אני אישית אדאג שלא יחסר לך אוכל כשר לפסח".
כאשר נכנסתי שוב למחסן עם המפקד, לא העז עוד האפסנאי לצחוק על 'שגעונותי'.
יצאתי משם עם כמות נכבדה של קמח. אמנם לא 'שמורה' משעת קצירה, אך כשר לאפיית מצות.
מלאו עיני כולנו דמעות.
באחד מהבתים הנטושים בסביבה גילינו תנור אפיה, ואנו, חבורה של חיילים יהודים, בעזרת כמה פולנים – הפכנו את הבית למאפיית מצות כשרה למהדרין.
האפיה עצמה היתה מבצע צבאי מתוכנן למופת לכל פרטיו ודקדוקיו:
הפועלים כולם התייצבו בבוקר לבדיקת נקיון, ידיהם וכיסיהם היו נקיים מחמץ, וכל שעות העבודה לא בא לחם לפיהם.
אני ליבנתי את התנור והכשרתיו, בדיוק כמו שראיתי בבית אבא.
יחד הבאנו 'מים שלנו', ה'פאנעמער' התייצב על משמרתו, מישהו שפך קמח, אחר הוסיף מים, ועיסה גדולה נילושה לבצק.
כאשר בתוך פחות מ-18 דקות כבר ראינו את המצות הטריות יוצאות מן התנור, מלאו עיני כולנו דמעות.
"ממש כמו בבית אבא", התרגשו החיילים היהודים שעמי.
"מבצע מצות" הגיע לסיומו. החיילים הגויים שמחו לקבל כל אחד מצה במתנה, וגם המפקד שאף בהנאה את ניחוח המצות הטריות אל אפו.
שאר המצות הוכנסו לארגז גדול ונקי ואוחסנו בבנין שבו שהתה פלוגת החייטים – בפלוגה זו כמעט כולם היו יהודים, וננעלו בחדר מיוחד.
המפתח נשאר בידי למשמרת.
"איציק", התחננו החייטים למראה המצות: "גם אנחנו היינו רוצים לאכול מצות בחג".
"ואולי", העיר אחד מהם, "תארגן ליל סדר משותף לכל החיילים שבפלוגה? מדוע הגויים יכולים לחגוג ביחד את חגאותיהם, ולנו לא ינתן לחגוג את חג הפסח יחדיו?!"
שוב פניתי אל המפקד, וגם לכך הוא ניאות.
התכנסו אי שם לערוך ליל סדר, ולהם אין סידור, או הגדה של פסח.
בהתרגשות ובעמל הכנו ליל סדר עד כמה שידינו מגעת
ליל התקדש חג.
אל אולם המתפרה בו נערכו השולחנות, נאספו ובאו כמאה חיילים יהודים.
חשתי באחריות עצומה שהונחה על כתפיי הצעירות כמארגן הסדר, מאה יהודים – תלמידי חכמים ועמי ארצות, שומרי מצוות ותינוקות שנשבו – התכנסו אי שם לערוך ליל סדר, ולהם אין סידור, או הגדה של פסח.
חשתי בדידות נוראה.
לא הייתה זו בדידות פיזית, כי מסביבי ישבו עוד חיילים יהודים רבים. הייתה זו בדידות רוחנית נוראה…
בזכרוני צפו ועלו ימי הפסח המרוממים בבית אבא, את הלילה הנשגב בו היסב אבא כמלך בגדוד, ובהתלהבות עצומה ערך את הסדר.
את הימים בהם נסענו לגור, אל הרבי, החגים בהם שהינו ב'גן עדן התחתון' בבית מדרשו של הצדיק.
את הימים והלילות ששקענו בלימוד התורה הקדושה בין כותלי בית המדרש עם חבריי, בחורים קדושים וטהורים, ואני מוצא את עצמי כעת במרכזה של חגיגה משונה שכזו, מוקף ביהודים רבים, הרחוקים מכל זיק של קדושה, ובאפיקורסים של ממש.
ומסביב גויים רבים שבאו לחזות בהצגה…
כזה היה ליל הסדר של שנת תש"ה.
אחרי תפילת מעריב בעל פה לפני העמוד, נגשתי לערוך את הסדר.
בכוחות משותפים אמרנו את קטעי ההגדה מתוך הזיכרון.
הסברתי בפולנית לעשרות המסובים שהשתוקקו לטעום מעט מקדושת הלילה, מה אירע בלילה זה לפני אלפי שנים ומה משמעותו של חג הפסח בעבורנו לדורות.
בעיצומה של קריאת ההגדה הנרגשת נשמעו קולות רועמים מהפתח: משלחת קצינים פולנים מהמפקדה, באה לברכנו לכבוד החג, "בואו נרים כוסית לחיי היחידה, לחיי הצבא ולחיי המולדת!"
ואז קם אחד הקצינים היהודים ופתח בדבריו:
"רבותי! הנה יושבים אנחנו כאן לחגוג את חג החירות.
כולנו לוחמי חרות והצלה, חירות מכבלי הגטו החשוך והפנאטי, מכבלי הלאומיות צרת העין והכובלת – למען חירות האדם וחרותו של הפועל.
לא נסבול עוד מהחוקים הישנים והמכבידים, שאבד עליהם הכלח.
כן, חג הפסח יזכר לדורות כחג החירות והגאולה!"
הרגשתי ממש שאני עומד כאן מול הבן הרשע
הרגשתי ממש שאני עומד כאן מול הבן השני מהארבעה בנים, מול הבן הרשע העומד ומתריס 'מה העבודה הזאת לכם'…
בלילה קדוש זה, מול עיניי, קם לו הבן הרשע שבהגדה ומבקש לקלקל את קדושת הלילה הנשגב ביותר בשנה.
היה לא תהיה!
ראיתי מולי את בעל ההגדה מצווה עלי:
"הנה עכשיו זה הזמן: 'הקהה את שיניו'! תענה לו תשובה ניצחת!
תאמר לו את מה שבעל ההגדה אומר לענות למי שמעז כך לומר: תאמר לבן הרשע ש"אילו היה שם – לא היה נגאל".
אבל איך אומרים את זה? הרי אני לא יכול לומר זאת חזיתית לקצין?
ואז נצנץ במוחי רעיון נפלא, נעמדתי והתחלתי לדבר:
"אחי ורעי", פתחתי: "חג הפסח הוא הלילה!
היום הזה לפני כשלשת אלפים מאתים וחמישים שנה, יצאנו מעבדות לחירות, מאפילה לאור גדול!
אבל האם ידעתם שהיו רבים מאוד שבכלל לא רצו לצאת ממצרים? היו הרבה שהעדיפו להשאר במצרים.
הַקְשִׁיבוּ לקולות שהשמיעו בני ישראל במדבר, הנה כאן הם מתלוננים ואומרים:
"בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע".
והנה שוב בוכים:
זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל.
שפע של אוכל: בשר ודגים, ירקות מסוגים שונים.
מתברר שבמבחן של מצרים מול המדבר – היו הרבה סבורים שמצרים, אחרי הכל, עדיפה מלהיות במדבר.
חכמינו הקדושים אמרו (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דעמלק א), כי אף עבד לא ברח ממצרים, מהממלכה הפורחת, השופעת כל טוב – כי טוב היה לו שם מבחינה חומרית.
אבל זה רק בגשמיות, בשביל זה באמת היינו יכולים להשאר במצרים.
הגאולה האמיתית ממצרים היא הגאולה הרוחנית.
מצרים לא היתה ארץ של עבדות פיסית. היתה זו ממלכה של עבדות רוחנית – שיעבוד לתאוות, עבדות לגשמיות ולחומריות.
שם לא יכלו לעבוד את ה', שם לא יכלו להתקרב לה'. במצרים היו שקועים כמעט בחמישים שערי טומאה.
היהודים – לוחמי חירות הרוח, סבלו משיעבוד רוחני. אך 'הנאורים' לא רצו לצאת ממנה.
וזו הייתה גאולה – גאולה רוחנית!
כמו שנאמר: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".
התכלית האמיתית של יציאת מצרים היא התורה והמצוות. רק בשביל זה יצאנו, ורק בשביל זה אנחנו מציינים כבר אלפי שנים את היום הזה.
המעוניין לעשות להיפך חלילה, מי ששואל 'מה העבודה הזאת לכם', והוא מתכוון ל'תעבדון את האלהים על ההר הזה', יכול היה להשאר במצרים. אנחנו יצאנו בשביל עבודת ה'!
כך אומר רבי יהודה הלוי: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חפשי…"
אדם יכול להיות עבד לגופו, עבד לתאוותיו. ראינו חיילים אשר ביתם שופע כל טוב, ובחזית, כאשר נאלצו להינתק מן השפע – כמה סבלו.
עבד ה', אשר על ידי מצוות התורה לומד להיות אדון לגופו, אשר לא לגופו כפוף הוא אלא לבורא העולם – הוא לבדו חופשי. זהו חג החירות!"
מחיאות כפיים סוערות ליוו את מילותי האחרונות שהדהדו בשקט המוחלט ששרר ברחבי האולם.
הצצתי בזוית העין וראיתי שבין המריעים נמצאים גם כאלה שעדיין רחוקים משמירת תורה ומצוות.
הנקודה היהודית הפנימית שבתוכם שמעה והפנימה!
המסר הובן היטב!
בשתיים לפנות בוקר עזבו אחרוני היהודים את המתפרה, וחיוך של אושר שפוך על פניהם. אכן, היה זה חג החירות, חירות מן הזמן ותנאי המקום, חירות מעול זרים ושעבוד היצר.
(מתוך 'ספיר ויהלום' – הגדה של פסח)