"כל בית ישראל" (כ, כט)
"לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו" (רש"י)
"חז"ל הקדושים לימדונו, שהקב"ה נוהג עם בריותיו במידה כנגד מידה. וכל העושה חסד עם הבריות, זוכה מאיתו יתברך שמו, מאוצר החסד ללא גבול.
"ובוודאי שכל מעשה חסד והטבה לבריות שנעשה, הרי הוא קיים לנצח ואינו הולך לאיבוד". (מתוך מכתב)
"אספר לכם סיפור ששמעתי" – פתח רבינו ואמר לתלמידים, כשהוא מנסה כדרכו להצניע חלקו בעובדה זו, באמרו "מה ששמעתי"… "בישיבה שלמדתי בה, היתה 'חבורה', בינינו לבין עצמנו, שקיבלנו הנהגות ותקנות שונות, אחת התקנות היתה: שלא יעבור יום בלא עשיית חסד".
תקנה זו היתה נר לרגליו לאורך ימים ושנים.
אחת מקבלותיו (משנת תשי"ד), נמצא כתוב: "להשתדל לעשות חסד עם זולתו, בין בממון, ובין בגוף, ובין בדיבור – בין בענייני גשמיות ובין בענייני רוחניות".
כותלי ביתו של רבינו בחסד יסודם, וכך היה מעשה: כשעבר רבינו לגור בבני ברק כזוג צעיר, קבעו משכנם בצריף עץ קטן שעמד על המגרש שרכש עבורם חתנו, רבי אברהם יצחק גרשונוביץ הגאב"ד דזבינק'א. כדרכם של צריפי עץ הדלתות לא נסגרו היטב הרמטית, אף רצפת העץ היתה מעט מחוררת, העכברים אכלו בה. לא אחת כשקמו בבוקר היו צריכים לחפש את הנעליים והגרביים שהניחו ליד המיטות, מחמת שהעכברים שיצאו בלילה מחוריהם העבירום מפינה לפינה. עברו מספר שנים, המשפחה גדלה וב"ה נולדו להם מספר ילדים. הצריף כבר קצת צפוף וצר מהכיל את המשפחה, אך לרבינו ולרעייתו הרבנית לא חסר מאומה. טוב להם במה שיש להם.
אח מבוגר היה לו לרבינו [אח מאב] שהיגר בבחרותו לאמריקה, ומאז השתכן שם. מפי רבנים ושלוחי מוסדות התורה שהגיעו לארה"ב למען מוסדותיהם, שמע על מצבו הכלכלי של האח הצעיר בישראל. בהיותו קצת בעל אמצעים, שלח סכום שיהיה בו בכדי לבנות את ביתם במבנה קבע על המקום שגרים בו.
אלא, שבאותה תקופה, התארסה אחת מבנות המשפחה. פנתה הרבנית ואמרה לרבינו: "הנה אנחנו יש לנו צריף, כלה זו אף זה אין לה והיכן תגור, שמא ניתן לה את הכסף שקיבלנו?". שמע רבינו ושמח על ההצעה, ומיהר להעביר את כל הסכום לרכישת דירה עבור הכלה העניה. הם נשארו עוד מספר שנים לגור בצריף, עד שבהמשך השנים חסכו פרוטה לפרוטה, ובכל עת שהצטברו בידם כמה לירות, היתה הרבנית נוסעת לקנות כמה לבנים, והיו משלמים לפועל שיוסיף עוד שורת לבנים בקיר הנבנה, וכך לאט לאט הלך ונבנה קיר ועוד קיר, עד שלאחר זמן שמע האח על כך, והתרצה לשלוח סכום מסויים, שהיה בו כדי לסיים את בניית הבית, כך הוקם הבית בו גרו רבינו והרבנית עד סוף ימיהם.
בסוף ימיהם נשאלה הרבנית מפי אחת מנכדותיה, ומה חשבתם כשנתתם את כל הכסף לאותה כלה מבנות המשפחה, וכי ידעתם בודאות שתקבלו שוב סכום מהאח באמריקה ותצליחו לחסוך ולהוסיף כסף ולבנות את הבנין, ענתה הרבנית בפשטות לא, לא ידענו, אך אם לא היינו מצליחים גם לא היה נורא היינו נשארים לגור בצריף, גם זה טוב, ובלבד שלשני שאין כלום יהיה.
על יסודות אלו הוקם הבית, שברבות הימים היה לאבן שואבת לכל נכה לבב, ואלפים ורבבות עברו בין כתליו מכאן שאבו חיזוק – נוחם – עצה ותושיה – והחיו לבבם.
ועם כל מעשי החסד הרבים, לאין ערוך ומספר, שראו כותלי ביתו, לא חש רבינו כמי שמילא את חובתו, ובצוואתו המרטיטה מזכיר את ביתו בו דר עשרות שנים, כותלי בית זה שהיה בו: "קצת עשיית חסד עם אחרים, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, שזה מעיקרי חובת האדם בעולמו".
"קצת" עשיית חסד – ותו לא…
צא ולמד עד כמה גבהו מושגיו במידה זו.
בהזדמנויות שונות עורר רבינו, כי מידת החסד לא רחוקה היא, לא בשמים ולא מעבר לבית המדרש – להכין את הסטנדר לחברותא, להגיש את הצלחת בחדר האוכל – החסד נמצא על כל צעד ושעל גם בתוך הבית מדרש. כך גם הצורך בהשבת הספרים למקומם בארון הספרים – "יש אמנם יחידים שעושים עבודה זו, אבל אין להעמיס עליהם את הכל".
ובמיוחד הזהיר על הצורך לכבד ולרומם את הזולת. אפילו אמירת 'בוקר טוב' במאור פנים – כבר מעשה חסד הוא שאין לשער ערכו הגדול.
ומה עוד, חסד רוחני: "ציבור שנמצא בין כותלי הישיבה, כמה זיכוי הרבים מזומן לכל אחד ואחד! מי שמקדים לבוא לתפילה, מקדים לבוא לסדר ולומד בקול ובנעימות – כמה זיכוי הרבים יש בזה. כשאחד שואל את השני שאלה בלימוד, וחברו עונה לו בקירוב ובסבר פנים יפות, הרי הוא מזכה את הרבים".
ועל הכל – עצם לימוד התורה, הרי הוא חסד העולה על כולנה:
"הרי ה'נפש החיים' כותב, ש'אילו היה העולם מקצהו ועד קצהו פנוי אף רגע אחד מעסק והתבוננות בתורה הקדושה, היו חוזרים כל העולמות לתוהו ובוהו' – אם כן, היושב ולומד תורה, חוץ ממצוות תלמוד תורה שהוא מקיים באותה עת – שהיא כנגד כולם, הרי הוא עושה חסד עצום עם הבריאה כולה".
*
וכך גם אמר ביחס לאדם עם בני ביתו: "אסור לשכוח שחסד עם זולתו אינו בדווקא עם רחוקים הזרים לו, חסד עם קרוביו הוא גם חסד, כשמשתדלים להאיר פנים לבן זוג, לאח או לאחות, לאב או לאם, זה חסד גדול, זה משרה אוירה טובה בבית ומיטיב עם כולם".
*
ומה נפלאים דברי רבנו, אשר גילה ממצפוני ליבו, בבחינת 'הוא היה אומר':
"מה ה' אלקיך דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד" (מיכה ו, ח).
"אין די בעשיית חסד (כמו שנקט שם הפסוק לענין 'משפט' – "עשות משפט"), כי אם 'אהבת חסד' – אהבה דייקא!
"והיינו, פעמים וגומלים חסד עם הזולת, מחמת הרחמנות הטבעית המתעוררת מול מצוקה כזו או אחרת. מעשה זה אינו 'חסד' אמיתי, אלא מעשה להשקיט את עצמו ומצפונו, הנסערים למראה עיניו.
"האדם נדרש ל'אהבת חסד' – חסד הבא מתוך האהבה להיטיב עם הזולת".
כמה נאים הדברים כשהם יוצאים מפי עושיהם.
לא אליך הכוונה
תלמידו מקורבו רבי צבי גרבוז סיפר: "הגעתי פעם לביתו בשבת קודש. כשנכנסתי אל הבית הבחנתי כי היין מזוג, והוא עומד לקדש. לא חשתי בנוח, ואמרתי כי אמתין כמה דקות עד שיקדש, ייטול ידיו ויטעם משהו. אך כל הפצרותי היו לשוא. רבינו עמד בתוקף לשוחח עמי על הענין אודותיו באתי לשוחח עמו. הרבנית בעדינות נפשה יצאה מן החדר, ורבינו ישב עמי במשך כעשר דקות, בסבלנות רבה, כשהוא שומע את הדברים, שואל לפרטים, מלבנם כדרכו, כביכול כל זמנו בידו עתה, עד שווידא כי יצאתי ובקשתי בידי.
"היה זה לימוד עצום, כיצד יש להתייחס לצרכי הזולת".
כיוצא בזה מספר אחד מנכדיו, שנזקק לשוחח עם זקנו-רבינו בענין כלשהו. כיון שביקש שלא להכביד ולגזול מזמנו, הגיע במכוון בזמן בו ידע כי הוא סועד את לבו, מתך כוונה שיספר לו במה דברים אמורים תוך כדי אכילתו, וכך לא יגזול מזמנו הכל-כך יקר. אולם רבינו לא הסכים לשמוע על כך – למרות הפצרותיו של הנכד. הוא אמנם התיישב במקומו ליד השולחן במטבח, כשארוחתו מוכנה לפניו, אך לא נגע באוכל, אלא האזין בשימת לב לדברי הנכד עד תומם. ורק אז נפנה לסעוד את לבו.
וכך במשך כל השנים היתה דלתו של רבינו פתוחה בכל עת ובכל שעה. לא אחת היה חוזר לביתו בצהרים, לאחר יום עמוס בהרבצת תורה והעמדת תלמידים, כשבמרכזם מסירת שיעור במשך שעתיים ומחצה – כולו עייף ויגע, תשוש וחסר כח. משהיה רואה את הציבור הגדול הממתין לו ליד ביתו, היה נבהל, לפעמים אף נשמע כאומר לעצמו: "אוי כמה מחכים, הרי אין לי אפילו כח לדבר…". – אך כל זה לא הורגש לאנשים הרבים שחיכו, הוא קיבל כל אחד בחום ובהארת פנים, אף כשקבוצות גדולות הקיפוהו, הוא לא דילג על איש קטן כגדול, כל אחד זכה לברכה שביקש בפרטות ובאריכות.
ומשנכנס לביתו הדלת נפתחה לכל, הוא לא הסכים אפילו לשתות משהו או לנוח רגעים מספר. העייפות כמו נעלמה ונגוזה, ופניו האירו לכל אחד ואחד, ובסבלנות מופלאה האזין לפונים אליו, ונותן להם את ההרגשה שהוא שמח עמהם, כאילו אינו מצפה אלא להם.
את כל כולו מסר למען הרבים שצבאו על פתח ביתו, ללא כל חילוק מי הוא, מה גילו ומה דרגתו ומאיזה חוג ועדה הוא, הוא נתן עיניו ולבו לשאת בעול עם כל אחד ואחד, להקל מעליו את קושיו, לפשוט ספיקותיו, ולתת תשובה והכרעה ברורה על שאלותיו, הוא נכנס למצבו של כל אחד כאילו זה מצבו שלו עצמו, כדי לשקול ולדון בפרטי הענין שהובא בפניו, שיוכל לפשוט לו את לבטיו על הצד היותר טוב. אנשים נכנסו מוטרדים ולחוצים כל אחד בענייניו ובמצוקותיו, ויצאו שמחים ומעודדים. בכל לבו הרגיש את מצבו של כל אחד באשר הוא, ומעומק לבו הרעיף וחיזק כל אחד במצבו, כאילו והוא בן יחיד ואין זולתו.
גם כשביקשו להתברך מברכותיו, הוא הקשיב ושמע בשימת לב כל שם שהוזכר בפניו, וכל אחד זכה לברכה מפורטת על מה שנצרך לו, ילד כאיש שיבה.
המחזה חזר על עצמו גם בשעות הלילה, כאשר היה חוזר בשעה אחת-עשרה, לאחר השיעור אצל משפחת שכטר ולאחריו לימוד בחברותא עם חתנו רבי בנימין קורלנסקי, במשך שעות אחדות בחדרו שבישיבה – מחוגי השעון כביכול עצרו ממהלכם, והיה מקבל את כל הצובאים על ביתו, בסבלנות ובהארת פנים עד השעות הקטנות של הלילה.
פעמים רבות ביקשו בני הבית לקבוע שעות של קבלת קהל, בחרדתם לשלומו ובריאותו – אך הוא כלל לא רצה לשמוע על כך: "איך אפשר לומר ליהודי שבא לשאול שאלה 'לא עכשיו'?"…
משהגיע לימי הזקנה והשיבה, והרגיש שאינו מסוגל יותר, ניאות ונעתר לבקשות לקבוע שעות קבועות לקבלת הקהל. אך גם אז, לא תמיד הוא עצמו עמד בכך – ומשהיה מבחין באנשים הממתינים בחצר הבית, היה פותח להם את דלתו ומכניסם.
מספר אחד מתלמידיו, כי אמר לו כמה וכמה פעמים בהתנצלות: "אמנם מכורח המציאות קבעו כאן שעות מסוימות עבור הציבור, אך אל תתייחס לזה – זה לא בשבילך…".
ואותו תלמיד לא היה היחיד, רבים קיבלו ממנו את ההוראה שלא יתייחסו לשעות וזמנים, ודלתו פתוחה בפניהם בכל עת שיצטרכו.
('מתוך הספר 'רבי מיכל יהודה)