איתא ב'ילקוט שמעוני' (פרשת אמור רמז תרנ"ד) דבר נורא: אתה מוצא שלוש שמחות, כתיב בחג: "ושמחת בחגך" "והיית אך שמח", "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג, מ'), אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, למה? בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא, כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה, משום "בנפול אויבך אל תשמח", ע"כ.
והדברים נוראים, שכן המצריים הם אלו שהרגו וטבחו והשתעבדו בפרך בעם ישראל, ואח"כ כגמולם השיבו בראשם שטבעו בים סוף, אך מ"מ משום "בנפול אויבך אל תשמח" – אין יכולים לשמוח! אכן מגיע להם מכות, אבל 'שמחה' – לשמוח, לא! אי אפשר לשמוח, לכל הפחות קצת רגש, והדברים נוראים!
וידוע בשם ה'אבן עזרא', שביאור מילת 'אכזר' הוא אך-זר, שהוא זר מהקב"ה ומתכונת בני ישראל שהם רחמנים.
ההשתתפות בצערו של הזולת, יש בה עדות לדרגת ותכונת הנפש וכושר הנשמה הפנימית, החבויה במכמניו של האדם.
***
מצינו דבר פלא – משה רבינו אמר שירה רק בשביעי של פסח – ולכאורה, למה לא אמר שירה תיכף ומיד בצאת ישראל ממצרים, ולמה המתין מלומר שירה עד שביעי של פסח?
אלא כתב בספר 'שער בת רבים', שכשיצאו בני ישראל ממצרים, הם היו בבהלה גדולה – היתה שם מהומה רבתי – הם לא ידעו אם פרעה הולך לרדוף אחריהם או לא, וכיון שהיו מוטרדים מכך, לא היתה דעתם מיושבת עליהם, ולא היה שייך לקבצם יחד לומר שירה ברוב עם הדרת מלך, לכך המתין משה לזמן שדעתם של בני ישראל תהא מיושבת עליהם, וזה היה בשביעי של פסח, עת נבקע הים ובני ישראל עברו ביבשה בתוך הים, אז נתיישבה דעתם עליהם, ואז היתה היכולת ביד משה לקבצם יחד, ולומר שירה להקב"ה ברבים, על חסדיו הגדולים והמרובים.
א"כ רואים אנו, שעיקר ענין ההודאה הוא לפרסם ברבים את גודל חסדיו של הקב"ה.
***
יש אימרא נפלאה ממרן הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע: בהגדה של פסח אומרים "לבן ביקש לעקור את הכל, ארמי אובד אבי" וכו'. ולכאורה ייפלא, איך היה בכח לבן הארמי לעקור את הכל? איזה דבר חשב לעשות, כדי להשכיח מאתנו את הכל ולעקור את כל היהדות? על זה משיב בעל ההגדה ואומר: "ארמי אובד אבי", הוא רצה להשכיח מאתנו את כל מה שלמדנו וקיבלנו מאבותינו, שלא ננהג כפי המסורה לנו מדור דור, ואמנם בזה שהיה משכיח מאתנו את מסורת בית אבותינו, היה חלילה יכול להשכיח מאתנו את כל יהדותנו, ורק כאשר בטלה מזימתו ברוב רחמי הבורא וחסדיו, נשארנו ביהדותנו על אף גודל הצרות כל השנים ר"ל.
הרה"ק מרן ה"אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע היה רומז בפסוק (שמות י', ט'): "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו… כי חג ה' לנו" – ר"ל – כאשר בנינו ובנותינו הולכים ביחד עם האבות, אזי אז "חג ה' לנו" – אז הוא יום טוב – כי היו"ט האמיתי הוא, כאשר הבנים הולכים בדרכי אבותם ומקיימים את מסורת בית אבא ללא שום פשרה או שינוי ח"ו.
***
בימי בחרותי, הדפיס אדם אחד קונטרס מצוייר עם כל השיעורים של הכזיתים מצה ומרור בליל פסח. הוא צייר בדיוק את גודל הכזית מצה והכזית מרור שיכולים לפי זה למדוד ולדעת בדיוק את השיעורים. בליל הסדר, הוצאתי את החוברת, והתחלתי למדוד לפי הקונטרס, וראיתי שלאבי חרה הדבר ולא נהנה מזה, ואח"כ הסביר לי ואמר, שהוא זוכר עדיין את ליל הסדר בבית זקנו הגדול, הגאון החסיד רבי צבי הירש פרידמן זצ"ל, מראשי הלשכה החרדית באונגארן, "ואצלו לא ראיתי כל זה"…
הרה"ק מרן ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ זי"ע אמר פעם ליחסן אחד: "אתה, יש לך מזל – 'די האסט א אויסגעטראטענע וועג' (יש לך דרך סלולה ומוכנה) – אמנם, אם באמת תלך בדרך זה ותתנהג כדרכי אבותיך, אז אכן הרווחת, אבל אם לא תלך בדרך זה, אז מה יש לך מכל הדרך הסלולה לך, אם אתה לא הולך בין כך בדרך זה?…"
***
ידוע שאצל מרן ה'אמרי חיים' זי"ע היה בכל יום ויום 'איזה יו"ט' – הוא היה 'מכניס' את כל ה'ימים טובים' בכל הזדמנות שהיה רק שייך – ובמיוחד את היו"ט פסח.
היתה פעם בחודש חשוון, בין גברא לגברא, התחיל ה'אמרי חיים' לזעוק: "געוואלד געוואלד, אינני סובל יותר!". מיד ניגשו הגבאים בבהלה גדולה ושאלו את הרבי: "האם הרבי לא מרגיש טוב חס ושלום?! אולי יקראו את הרופא?". אמר להם הרבי: "לא, אני מרגיש ב"ה טוב! ברם אני מתגעגע כבר! – אני רוצה את ה'הייליג'ע מצה' – איני יכול לסבול בלי המצה"…
כאמור, היה זה בחודש חשון, ואז כבר זעק הרבי שהוא מתגעגע לה'הייליג'ע מצה'…
היתה פעם באמצע ימות הקיץ, שראה ה'אמרי חיים' קבוצת ילדים שמשחקים עם אש, מיד קרנו פניו מרוב אושר וזהרו מרוב שמחה, ואמר "אה! געוואלדיג, כבר הולכים לשרוף את החמץ"…
בעת שהגיע ה'אמרי חיים' זי"ע לארץ ישראל, שמע איך שאנשים דוברי שפת המדינה שם, אמרו זה לזה 'הכל בסדר', התבטא הרבי זי"ע ואמר: "אתם רואים? אפילו הם מבינים שהכל תלוי בליל הסדר"…
***
שמעתי סיפור נורא שאירע בירושלים: פעם היה חל שביעי של פסח ביום שישי, ובשבת קודש שלאחריה היה בארץ ישראל אסרו חג. ידוע, שיש משפחות שבשנה כזו –למרות שאינם אוכלים חמץ בשבת אסרו חג – מ"מ על אכילת קטניות אינן מקפידין, ברם יש כאלו משפחות שכן מקפידין להחמיר, שלא לבשל בשביעי של פסח קטניות לשב"ק, כי ביו"ט נוהגין שלא לאכול קטניות, ויש שנוהגין להקל כמו שיש נוהגין לבשל קניידלאך – שרויה – בחו"ל, ואין כאן המקום להאריך בכל פרטי ההלכה.
במשפחה אחת מיקירי קרתא ירושלים, נהגו להחמיר בשבת זו שלא לבשל קטניות לשבת אסרו חג, אמנם אחד הבנים שמע בחול המועד פסח שיעור מרב אחד, ובתוך דבריו אמר הרב שעל פי הלכה אין שום איסור לבשל קטניות בשביעי של פסח לצורך שבת אסרו חג – וחשב הלה – שכנראה המסורה מבית אביו שלא לבשל היא סתם חומרא, והיות ולפי ההלכה אין שום איסור, אזי לא צריכים להתייחס למה שנוהגין בבית אבותיו, ואכן החליט לבשל קטניות לכבוד השבת בשביעי של פסח.
האברך לקח בטעות גריסי שעורה – בחשבו שהם קטניות – ובאמת הם חמץ גמור, ובישלם בדחילו ורחימו לכבוד שבת קודש, ורק לאחר שסיפר את הדבר לחבריו, אמרו לו הללו בפליאה ובחרדה, שהוא בישל חמץ גמור בפסח! ועכשיו יש שאלה על הכלים מה דינם…
הנה עכשיו הבין הלה, שלא כדאי להיות 'אויבער-חכם' – ואם יש מסורה מיוחדת במשפחה לנהוג מנהג מסויים, יש לנהוג כן בכל תוקף גם אם אין מבינים טעמה ומשמעה…
*****
בשנה אחת בעת אפיית המצות בערב פסח אצל כ"ק מרן האדמו"ר מראחמיסטריווקא-ארה"ב שליט"א, נחלש הרבי מאוד, ולא היה לו כח להמשיך לרדד את המצות כדרכו. לכן התיישב באמצע והסתכל איך שהחסידים עובדים. לפתע ניגש אל הרבי החסיד הישיש ר' יהושע יאקאבאוויטש, מהמקורבים הגדולים של הרבי (שי"א שהוא כבר בן מאה בלעה"ר, והוא במלוא תוקפו ועוזו לאויט"א), ואמר לרבי: "אני יותר מבוגר מהרבי, ואני כן עובד עם המצות ומרדדן"…
למחרת, ביום טוב של פסח, ניגש הרבי אל התיבה לתפילת הלל, למרות חולשתו. לאחר התפילה אמר לאחד ממקורביו: "באמת הייתי מאוד חלש, ולא היה בכוחי לגשת להלל, ברם אתמול בעת אפיית המצות קיבלתי כזה 'פסק' מר' יהושע, ויראתי לקבל עוד 'פסק'"…
***
סיפר לי ידידי הרה"ח ר' יחיאל הרצל הי"ו, גבאי ביהמ"ד דחסידי סקווירא בלייקווד, שבשנות בחרותו בעת שלמד בארץ ישראל, אכל מידי שבת בשבתו אצל הגה"צ רבי מרדכי פרידלנדר זצ"ל אב"ד 'שומרי החומות' רמת שלמה בעיה"ק. הוא היה מקרב אותו מאד, וגם את שאר הבחורים שלמדו בארץ ישראל.
פעם כשנשאר ביחד עם קבוצת בחורים בארץ ישראל לחג הפסח, ערך רבי מרדכי בשבילם סדר בביתו בליל ב' דפסח, כאשר הוא משתתף עמם לכבודם בכל הסדר, וכשהתקשרו אליו בטלפון בשאלות דחופות, יצא לחוץ ולא דיבר בנוכחותם, אף שאצלו כבר היה חול המועד, מפני כבוד הבחורים בני חו"ל, שאצלם עדיין היה יום טוב. וכך חזר הדבר ונשנה באחרון של פסח, שערך סעודת החג לבני חוץ לארץ, אך מפני כבודם לא הרשה לבני ביתו שיכניסו חמץ לבית, אף שאצלם כבר היה מוצאי פסח, מפני כבוד אלו שאצלם עדיין פסח…
(מתוך 'נועם שיח' בהוצאת מכון 'אפריון לשלמה')
