מעשה בגביר אמריקאי שתרם שני מיליון דולר לארגון פלוני. ביום מן הימים ערך הגביר חתונה לבנו, ורבני הארגון, אשר ביקשו לכבדו, כתבו לו מכתב הוקרה וברכה. אחד מהם אף העלה רעיון לצרף לחתימותיהם של הרבנים גם את חתימתו של רבינו הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ונציגי הארגון באו לרבינו לבקשו שיעשה זאת. רבינו נענה לבקשתם וחתם.
ראו הנציגים כי טוב, והחליטו על רעיון חדש – שרבינו יכתוב את המכתב כולו בכתב ידו. לדבריהם, באופן הזה יתכבד הגביר במיוחד. רבינו היה נכון גם לכך. אם יועיל העניין במשהו לארגון החשוב, גם טרחה זו ישרה בעיניו.
הוא ישב והעתיק, עד שהגיע למשפט שבו נכתב: "וכידוע, מי שדואג לילדים של הקב"ה, הקב"ה דואג לילדים שלו". בשלב זה עצר רבינו את הכתיבה והעיר: "משפט כזה איני כותב".
תהו הנציגים, מה פסול יש במשפט הזה? הלוא הרב מבריסק אמרו?!
אמר להם רבינו: "זהו משפט של שקר וחנופה! כל חיי אני מנסה להתרחק משקר וחנופה, וכעת אתם רוצים להכשילני בזה?!".
כעת התגברה תמיהתם: "יהודי נותן שני מיליון דולר, ולכתוב עליו שהוא דואג לילדים של הקב"ה זה שקר וחנופה?!"
ראה רבינו שאינם יורדים לסוף דעתו והסביר: "כמה מדברים שיהודי זה הרוויח השנה?".
– "70 מיליון דולר", השיבו הנציגים.
"מה עושה אדם עם 70 מיליון דולר?", תמה רבינו, והמשיך: "הוא תרם שני מיליון לארגון פלוני, חצי מיליון לישיבה פלונית, ועוד רבע מיליון למוסד פלוני. בסך הכל הגיעו תרומותיו לסכום גדול של שלושה מיליון. יפה, אבל נשארו לו עדיין 67 מיליון דולר. מה הוא אמור לעשות בהם?! לאדם רגיל באמת אין מה לעשות עם סכום כזה, אבל לילדים של הקב"ה יש הרבה דברים טובים שהיו יכולים להיעשות ב־ 67 מיליון דולר…
"אילו היה אותו גביר משאיר אצלו שלושה מיליון ונותן לילדים של הקב"ה את כל השאר, יכולים היינו לכתוב עליו שהוא 'דואג לילדים של הקב"ה'; אך כל עוד עשה ההיפך, אין הדברים הללו אלא חנופה ושקר…".
אנשים נוטים להסתתר מאחורי כל מיני סיבות צדקניות, בה בשעה שהבעיה האמתית המפריעה להם נראית כאילו אינה מעניינם כלל. אדם צריך לחנך את עצמו לנהוג בכנות וביושר פנימי, ולא לשקר את עצמו ולחיות בדמיון כאילו הוא בעל מדרגה.
*
מעשה נוסף אירע עם מוסד מסוים העוסק בקירוב ילדים לערכי היהדות, שעמד לפני סכנת סגירה בשל חוסר תקציב. המורות בבית הספר, שכמעט כולן היו נשות אברכים, חששו, ובצדק, לפרנסתן, ובעליהן התארגנו להגיע ביחד לבית רבינו ולבקשו להפעיל השפעתו כדי שהמוסד לא ייסגר.
אחד האברכים פתח ואמר: "רבינו, אם ייסגר המוסד הזה, מאה ילדים לא יידעו מה זה 'שמע ישראל'".
שמע מרן ושתק, וניכר היה כי הדברים אינם מתיישבים על לבו.
המשיך האברך ותיאר את ההפסד הרוחני של הבנות הלומדות במוסד במקרה שיינעלו בפניהן שערי בית הספר, אך עדיין לא נראה היה כי דבריו נופלים על אוזניים קשובות.
בשלב זה התערב אברך נוסף ואמר: "רבינו, בבית הספר הזה יש למעלה מעשר מורות שהן נשות אברכים! מי שיזכה להחזיק מוסד כזה הוא כמי שמחזיק כולל!".
נפנה אליו ראש הישיבה ואמר: "כעת שמעתי את האמת. אכן, צודקים אתם, פרנסת עשר משפחות אברכים היא סיבה מספקת כדי לפעול למען העניין!…".
*
לקח גדול בענייני הדיוק המוחלט בכל מילה היוצאת מן הפה למד מקורבו של רבינו, לאחר שנכנס אליו בלוויית גביר נכבד. אותו מקורב ביקש ברכה עבור הגביר, והוסיף כי בשנה האחרונה תרם אותו עשיר 20 מיליון דולר לעניי ארץ ישראל בלי שאף אחד יידע על כך.
הגיב רבינו: "זה לא נכון".
הלה התפלא ואמר: "הלוא רק אני יודע את הסכום שתרם!".
נענה רבינו לעומתו: "אמרת שאף אחד לא יודע מכך, זה לא נכון. הנה, אני כבר יודע מזה…".
*
סיפר הרה"ג רבי שלמה לוינשטיין שליט"א: פעם אחת אמר לי מרן: "אנשים עושים הכל 'לשם שמים'. תשאל בן אדם למה עשית את מה שעשית? תקבל תשובה: 'לשם שמים'. הלה פותח ישיבה 'לשם שמים', והלה מחבר ספר 'לשם שמים'. זה מתפלל 'לשם שמים', וזה מקיים מצוות 'לשם שמים'.
"גם כשאנשים רבים ביניהם – המריבה היא 'לשם שמים' כמובן… ונפקא מינה גדולה יש בדבר: כיון שהמריבה היא 'לשם שמים' – כל אחד מהצדדים טוען: 'איני רשאי לוותר! בשלמא על כבודי הייתי מוותר, אבל על כבודו של הקב"ה? חס וחלילה'…
"וכך, אנחנו מרמים את עצמנו!" סיים ראש הישיבה את דבריו. "הלואי ואחוז אחד מכל מה שאנחנו עושים היה באמת לשם שמים…".
(מתוך ספר 'ומתוק האור' – 'פניני הגראי"ל', הובא בגיליון 'פרפרת')