מאת: ח. יודלביץ
כשלמדתי בישיבה הקדושה בימי הבחרות, היה לנו גם סדר לימוד בטור ושו"ע, וכשהגענו להלכות ברכת המזון, חזיתי מה שמביא רבינו ה'בית יוסף' שני טעמים, למה צריך להוריד את הסכין מהשולחן לפני שמברכים 'ברכת המזון'. טעם אחד מביא ה'בית יוסף' משמו של 'הרוקח', שהשולחן דומה למזבח, ועל המזבח נאמר 'לא תניף עליהם ברזל'. הטעם השני מובא בשם 'שבולי הלקט', שמספר שהיה מעשה בחסיד אחד, שפעם בירך ברכת המזון והיה סכין על השולחן לפניו, וכשהגיע לברכת 'בונה ירושלים', היה לו צער גדול כל כך על חורבן הבית ועל אריכות הגלות, עד שבא לידי סכנה רח"ל. ולכן מקפידים להסיר הסכין מעל השולחן. ובהשקפה ראשונה תמהתי אז על הבאת טעם זה שהוא מוזר בעינינו, כי רחוק הוא ממנו ומהמונינו.
אמנם אחרי העיון עיינתי בזה משום תרתי דאית ביה: הראשונה, שאכן ראוי לנו לדעת כי פעם היו אנשים במדרגות מופלגות כאלו, שצערם על צער השכינה היה גדול עד למאוד, עד כדי סכנת נפשות, שיהיה לנו סימן ומורה דרך שנדע איך צריך יהודי להיראות, כיצד צריך יהודי לכאוב את כאבה הגדול של השכינה הקדושה, אחרי שגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, ואין לה מנחם מכל אוהביה, ואחר שהבית הגדול והקדוש אשר נקרא שמו הגדול עליו, היה לעיי חרבות ושועלים הלכו בו. ושניה בה יאמר, שבזה שלומדים אנו סיפור כזה, נתעורר לב האדם אל בוראו להצטער בצער השכינה ולבקש באמת על בנין ירושלים בברכת "ובנה ירושלים" בעומק הלב, והטעמים האלו היו לי למשיבי נפש.
ובינו נא זאת, כי מה נורא הדבר הזה ששכחנו העיקר שנמצאים אנו בגלות. וכבר אמרו על מרן השפת אמת, שפעם הרגיע איזה אדם שגנבו לו את השטריימל היקר שלו, באמרו: "העיקר שתזהר שלא יגנבו לך את הראש"… ודי למבין. כי יחד עם חורבן הבית איבדנו גם כן את גילוי האלוקות, ואת הרגשת האהבה. והרי "רחמנא ליבא בעי" – שנצפה ונשתוקק לראות את מלכנו! ובגמ' [סנהדרין קו.] הלשון הוא "הקב"ה ליבא בעי", ואילו בזוה"ק וברש"י שם הלשון הוא "רחמנא" בדווקא, כדי להורות לנו שאפילו מידת הרחמים אינה מועילה לבדה, אלא צריכים שהלב גם כן ימשך לענין זה, ועל ידי זכירת בית המקדש יכולין להתדבק בהארת בית המקדש.
וגדולי ישראל הרחיבו מאוד בעניין זה של טהרת הלב ופנימיות ההרגשה. וכבר אמר השרף מקאצק כי מי שאינו יודע להתאבל על חורבן בית המקדש, עליו להתאבל על חורבן עצמו. וידוע מאמר העולם כי היצר הרע רודף אחר האדם להרגו, ומכך שאין האדם צועק מפחד יראתו, סימן הוא לנו שהיצר כבר הרגו… וכך הייתה העבודה בימי קדם. וכדי לסבר את האוזן בדבר זה עד היכן הדברים מגיעים, יש לנו ללמוד ממה שאמר ה'חתם סופר' על בחור אחד, שלא נתן קולו בבכי בעת אמירת תיקון חצות בישיבתו הרמה, שצריך לבדוק אחריו, האם לא נחמץ חלילה. ובדורות שעברו גם אלו שלא נהגו לומר תיקון חצות, היו מראים לפחות את האבלות בדרכים אחרות, וכמו שאמר אחד הצדיקים שבאמירת "ובנה ירושלים" מכוון הוא על תיקון חצות. ואם כך הייתה נראית האבלות בימים עברו, מה נענה אנן אבתרייהו.
ונפלא הוא להתבונן במה שמספרים, כי הגאון רבי יהושע לייב דיסקין בכל ימי שהותו בירושלים, לא התפלל יותר מפעמיים על יד הכותל המערבי משום שצערו היה כה גדול, עד כי כאשר היה שב לביתו משם, היה נופל ומתעלף מרוב תוגה וצער. ואף כשהיה רואה את הכותל מרחוק היו זולגות מעיניו דמעות מרוב צער ויגון. כתיב: 'כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים' [קהלת ה, ג] כלומר הקב"ה רוצה את הלב! וכמה חבל שהעולם עסוק בימים אלו בשאלות צדדיות, כמו האם מותר לשמוע מוזיקה כזו או אחרת, ובאיזה אופן מותר לרחוץ הגוף בצונן או בפושרין וכדומה, ונתעלמה מאתנו הנקודה העיקרית במהות ימים נשגבים אלו, שהיא להתאבל על ירושלים ולהשתוקק לקראת העתיד.
רחמנא ליבא בעי
ואם עסקינן בעניין הלב, כדאי להזכיר את המעשה הבא: בביהמ"ד של הבעש"ט התפלל יהודי כפרי פשוט ולו היה בן חסר דעה ל"ע. וכאשר הגיע בנו לגיל מצוות חשש אביו שמא יאכל חלילה ביוהכ"פ, ועל כן לקחו עמו לבית הכנסת. ולאותו בן היה חליל בו היה מחלל בעת שרעה את הצאן. והנה בעת תפילת מוסף פנה הבן לאביו וביקש ממנו, רוצה אני לחלל בחליל, וכשמוע זאת נבהל אביו הכיצד יכה החליל בעצם יוהכ"פ, וכמובן שמנעו מכך. אך הבן חזר וביקש כמה פעמים ברוב חשקו לנגן, והיה אביו מונע בעדו מכך ממש בכוח. ובעת שהציבור אחזו בתפילת נעילה כשכולם מסביב נאחזו בהתלהבות והתעוררות עצומה, כבר לא היה יכול הבן להתאפק יותר, וחטף את החליל מיד אביו וחילל בו בכל כוחותיו עד שרעדו החלונות בביהכנ"ס. ונחרדו המתפללים ראו וכן תמהו, מי הוא זה אשר מעז לחלל את קדושת היום.
אולם הבעש"ט פנה לקהל לאחר התפילה, וסיפר להם כי קול נגינת חלילו של הנער, העלה עמו את כל התפילות עד לכסא הכבוד, ומדוע? הסביר הבעש"ט כי אותו נער הרי אינו יודע מאומה ואף להתפלל אינו יכול, אבל בראותו ושמעו את כל הקהל סביבו שופך ליבו כמים, התלקח בתוכו הניצוץ הפנימי והפך לתבערה גדולה, עד כי לא אזר כוח בנפשו ואת כל ליבו הוציא בדבר היחיד אותו הוא ידע – נגינה בחליל. וזהו מה שהשי"ת חפץ בו יותר מכל, כי רחמנא ליבא בעי – לב טהור שכולו רוגש וכוסף לעשות נחת רוח להשי"ת. ועל כן נתקבלה עבודה זו לרצון, ובזכותה נפתחו שערי השמים. וראוי לכל איש ישראל להתבונן בזה היטב, מדוע הוא זה שבזמננו אינם משיגים כל כך את גודל ההפסד והחיסרון, ואיננו חשים באבלות החורבן כדבעי, ועל הדרך לפתיחת הלב לה'.
קבלת בזיונות – כזכות
וכאן המקום לציין, כי השייכות והרגשת הלב עם הרבוש"ע, שהוא תענוג עליון, מקבל האדם אחרי זאת שעושה דבר המנוגד להטבע, וכמו דאיתא בגמ' [גיטין לו:] "הנעלבין ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ' [שופטים ה, לא], וה' יגמור בעדו לטוב לו כל הימים בזה ובבא".
וכבר היה פעם שנשא הרה"ק רבי רפאל מברשיד את ידיו לשמים ואמר: "רבוש"ע תן לי בזיונות, תן לי, עוונותי מרובים ואיך אכפר עליהם, אם לא על ידי בזיונות ויסורין?" וכמוסיף על ענין ראשון, זאת וכיוצא בו, כי כל צער וצער שיש לו לאדם הריהו מזכך את נשמתו כדי להיות מקורב יותר לה', כי כל המצבים הקשים האלו המה פתח ושער להגיע על ידם לאור נפלא וטובה עצומה, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש "ליכא נהורא אלא ההיא דנפק מתוך חשיכה", וכמו שהייתה ברייתו של עולם ויהי ערב ויהי בוקר, כלומר קודם ערב – חושך ואחר כך בוקר – אור. כי בעולם הגשמי אין שום אפשרות להגיע לאיזו דרגה ברוחניות, או לשפע בגשמיות, אלא רק לאחר שעוברים מצב של קושי וצער, שהוא כמסילה ושער להגיע אל הטובה המצופה מן העבר השני.
וזכורני מעשה שהיה עם בחור מבוגר בא בשנים, שהלך ל'מכבסה' בשביל לנקות את בגדו העליון החדש, לאחר שנפל עליו איזה לכלוך, וכשהגיע לקחתו בחזרה, מצא כתם לבן וגדול על פני הבגד מבחוץ, ובא בטענה אל הכובס על כך, והלה לא אבה לשמוע טענתו, עד שפרץ ביניהם ויכוח מר שנמשך זמן רב, ונגרם לו מזה הרבה עגמת נפש, מפני שלא היה שייך יותר ללובשו באופן כזה, וההפסד היה רב כי היה יקר מאוד בעיניו (ומסתבר שהכובס לא היה מזרע היהודים, שאל"כ היה צריך לשלם על ההפסד, עי' חו"מ סי' שו ס"ג). וכשיצא משם, פגש באיזה בחור שאותו הכיר קצת משנים קודמות [ואותו בחור חזר באותה שעה מהצעה של איזה שידוך שלא היה נראה לו לפי תנאיו], וסיפר לו מה שארע עמו עם הכובס בתארו את גודל הצער וההפסד שנגרם לו מזה, ונכמרו רחמיו עליו בחושבו, כי לא די שעדיין לא מצא את זיווגו, אלא גם מצטער ומפסיד ממון על ידי אנשים שאינם מהוגנים.
כל צער וצער שיש להאדם לטובה הוא
ובתוך כדי דיבור חשב אותו בחור, אולי השידוך שהציעו לי – ועתה חזרתי ממנו, היא הצעה טובה עבור הבחור המבוגר הזה? ותיכף ומיד קם ועשה מעשה, והציע את השידוך לבני משפחת הבחור, וכעבור אך יומיים ושלושה והסתיימו הדברים לטובה! ומכאן אנו רואים שכל צער שיש לו לאדם אינו אלא לטובה, על אף שלא תמיד זוכים לראות זאת בגלוי. וכן הוא הענין של בזיונות, הגם שאין אנו במדרגה ללכת ולחפש בזיונות בעצמנו, אבל כשמקבלים כבר את הבזיונות צריך לקבלם באהבה – ודבר זה מצוי בבחורים הנמצאים בביתם, ומידי פעם מתעורר וויכוח או דין ודברים בין האחים, וההורים מצדיקים את הילדים האחרים, על אף שלמעשה הוא צודק לחלוטין, ובכך נגרם לו בזיון וצער – עליו להיות בשמחה גדולה שהוא סובל את הביזיונות בבית ולא ברחוב.
מספרים על אחד מהצדיקים שסבל רבות מהמתנגדים כאשר עשה גדלות ונצורות להעמיד בעירו הדת על תילה, ולא רק שלא הקפיד עליהם, אלא אף התפלל אל ה' שלא יענשו בגינו, והוסיף לאמור בדרך צחות: לא די שהם מצערים אותי כל כך, אלא אף הם מטריחים אותי להתפלל עליהם שלא יענשו מן השמים בעבורי, וכך מבטלים אותי מהלימוד. ומה מאוד חובת גברא, לשקול בפלס מאזני שכלו כל תנועת איבריו ועקימת שפתיו ופתיחת עיניו והשמעת אזניו ופרטי חושיו, לעבוד את השם ולהתדבק בו, גם בעת שיסורין באים עליו, ולבלתי עשות היפך רצונו יתברך ולהתרעם עליו לומר, למה אירע לי כזה מקרה לא טובה, כי הכול היא בהשגחה פרטית מאיתו יתברך ולטובה, כי מדרך הטוב להטיב לברואיו, וזהו תכלית האדם שאפי' בעת צערו ישמח בה'.
וזה היה כוחם וזכותם של גדולי ישראל שזכו לאור באור החיים, על ידי היסורין שקבלו באהבה וברצון, ונתגלה אורם וחכמתם ותורתם בכל העולם, וכמו ה'אור החיים' הקדוש וכדומה, וזאת איפה לדעת כי לרוב הצדיקים הגדולים היה להם התנגדות גדולה מאוד, וזכו למה שזכו בגין אמונתם הזכה והתמימה.
כי אין אנו מעריכים מספיק גודל ההשגה שמשיג האדם על ידי מדה זאת. בא וראה מה שמספרים על הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע שכידוע היתה לו התנגדות גדולה, שפעם הגיעה אשה ושפכה על פניו מים מגונים, ואף דברה כנגדו דברים שאין הדעת סובלתן. ומה הייתה תגובתו? הוא הסתובב ואמר: "בורא כל העולמים, בא וראה מי כעמך ישראל הרי איזוהי אשה כשירה העושה רצון בעלה, ובוודאי בעלה גילה וסיפר לה את האמת – מה אני ומי אני", וכל זאת נעשה כי בכל מהותו היה שקוע בדביקות והרגשת מתיקות ועריבות עבודתו יתברך, ו"עוז וחדווה במקומו" כתיב, כי אין עצבות כלפי שמיא, ולכן לא תפס אצלו מקום כל העניינים האלו להקפיד על הזולת וכדומה, ומחל להם בלב שלם, ואדרבה מצא סיבה צודקת לכל ההשפלות הללו.
ורואים אנו בגודל מעלתו בלימוד זכות על אחרים שאף שראה מעשה דבר גנות ופסול, ניצל את הדיבור לגלות הטוב הטמון בו, ובעבור זה אכן זכה שכשמזכירים שמו להתפלל בזכותו ורואים נפלאות מזה, כיון שגם בחיים חיותו היתה הנהגתו לעורר רחמים אפי' להמצערים אותו. וכדי לסבר את האוזן עוד עד היכא היה דן את כל העולם לזכות, הנה סיפור לפניך: בעת שהיה רב בפינסק סבל שם קשות מהמתנגדים לו, עד שבעש"ק אחד סמוך לכניסת השבת, לקחו אותו עם כל משפחתו ומטלטליו וזרקו אותם מן העיר תוך כדי בזיונות וחרפות וגידופים.
ובאותו זמן נשא הברדיטשוב'ער עיניו לשמים. וכה אמר: "רבונו של עולם, בא וראה מי כעמך ישראל. הם סברו שאינני ראוי לשמש יותר ברבנות, ועל כן מיד זרקו והשליכו אותי מעירם במסירות מחמת מידת האמת הטבועה בקרבם, כי אפילו שעכשיו הוא ערב שבת והכל עסוקים וטרודים לכבוד שבת, לא סבלו אותי לרגע". ואת הדברים הללו אמר בכוונה אמיתית, ועל כן זכה וזיכה את הרבים להיות באמת 'סנגורן של ישראל', כי הוכיח בעצמו שאוהב הוא את כל אחד מישראל באמת ובלב שלם ומבין ללבם, ואף בעתות הקשים ביותר רוחש הוא כלפיהם אהבה וחיבה גלויה.
גודל מעלת האדם המוחל על עלבונו
וחיבה יתירה נודעת לנו בגודל מעלת האדם המוחל על עלבונו, ומה גם שדן אותו לכף זכות שהצדק עמו, שזהו מובחר העבודה לגרום לו יתברך שמו תוספת תענוג וישמח ה' במעשיו, ומי יתן והיה לבבם זה לאהבה וליראה את השם, ולעבוד אותו יתברך בדרך זה, ולבקש מהאל ליתן להם לב טהור ורחב לצאת מן המיצר, שלא יתפעל מהמקרים האלו. כי שכרו של זה המוחל על עלבונו הרבה מאוד, שזוכה לבנים צדיקים, וכדי לשאוב חיות בדבר הא לכם עובדא:
אביו של הרה"ק ר' אהרן קרלינ'ער שמו היה ר' יעקב מקוברין. אותו רבי יעקב היה יהודי קדוש וטהור, פרוש מהבלי העולם הזה וגם ניחן בקול ערב, ועל כן מינו אותו לשמש כבעל תפילה ביום הכיפורים בביהמ"ד 'יאנעווא' בעירו. היה פעם בליל יוה"כ שהאריך בתפילה בלחש והתלהב עד מאוד, ושכח שהוא הבעל תפילה ושהקהל ממתינים לו שיסיים את תפילתו, וכך עמד והתפלל שעה ארוכה. כל המתפללים כבר סיימו את תפילתם והוא עוד עומד לפני העמוד ומחלה בתפילה ובתחנונים לפני בורא העולם עד שסיים לאחר זמן רב את תפילת הלחש.
אחד מעשירי הקהל שישב בקדמת בית המדרש לא הצליח עוד לכלוא את זעמו לנוכח התנהגותו של בעל התפילה, הוא ניגש אליו ולפני כל הקהל והעדה סטר על לחיו סטירה מצלצלת, כראוי וכיאה למי שאינו בוש לתת לקהל כולו להמתין שעה ארוכה בעודו מתפלל בלחש… רבי יעקב לא אמר מילה. הוא פנה אל העמוד בחזרה, ופתח באמירת התחנונים: "יעלה תחנונינו", וכו', בלי שכעס על הגביר שסטר לו ובייש אותו בפני כל העדה הוא. התעלם לגמרי מהביזיון כאילו שלא קרה כלום.
אחר התפילה הגיע אליו אחד מהנגידים, שהבין שנתבזה מאוד ושבזיונות אלו שווים הון רב, וביקש לקנות ממנו את הבזיונות בכל סכום שיבקש. אולם רבי יעקב השיב לו – "אין לי מה למכור לך, משום שתיכף ומיד מחלתי לו על זה, ובפרט שהוא צודק בדבריו, שהרי באמת גרמתי לטירחא דציבורא"… ובזכות מעשהו זה נתבשר מן השמים, שלשנה הבאה יזכה לבן צדיק וקדוש שיאיר את העולם, וכן הווה.
ואם אנו קובעים בעצמנו הרגשה זו, שכל מה שמתרחש עמנו הכול מיד אבינו שבשמים שהוא מקור הרחמים, ואינו ממהר להאשים האחרים ומקבל את הבזיונות בקלות, אז נמשך עליו חסדים טובים מאת הבורא בגשמיות וברוחניות.
וידוע הוא זאת כי בכל שנה ושנה בימים אלו מתגלה אורו יתברך, על ידי זה שמתאבלים על החורבן נתקרב האדם לבוראו, ועל ידי זה כוחו רב הוא להתגבר על הנסיונות בעניינים אלו, ולכן נתחזק מאוד להתקרב אליו יתברך ולהתעלות בקדושה ובטהרה ובהשפעות גדולות.
ואחרי זאת שהודיע ה' אותנו כל אלה, ולאור כל זאת שדיברנו למעלה, עלינו להפנים ולשנן היטב, כי בזכות קבלת הבזיונות והבושות באהבה, ניתן לזכות למתנות נפלאות מן השמים, ובפרט כשמקבלים בזיונות למען כבוד השם יתברך ולמען השלום. ויקח כל אחד רמיזא דחכמתא איך יעבוד את העבודה לשבר את הטבע, כי רק אז יזכה להרגיש טעם ונועם התורה והמצות. בא וראה כששואלים מאן דהו האם ברצונו להיות כמו החזון איש או החפץ חיים, או לזכות לכך שיהיה לו בן צדיק כזה, בוודאי התשובה תהיה חיובית. אולם השאלה היא מה אתה רוצה ומוכן להקריב בגין כך?! וכשתקבל את הצער באהבה, זו הזדמנות פז לזכות לכך.
ומעתה חשוב לנו לדעת, כי כל תורת היהדות תלויה לפי מה שפועם הלב של האדם עבור כבוד הבורא בפנימיות הנפש, ושאר כל הדברים הם כאפס אפסים, כי כל ההשפעה והחיות שמקבל הנפש היהודי, הוא מדבר זה שנשפע עליו ההארה גדולה ממעל לו מאשר הוא רוצה שנתרבה כבוד שמים ויתגדל ויתקדש שמיה רבא. וגם ההשפעה שחברו מקבל ממנו הוא לפי הארות נפשו בטופח על מנת להטפיח, זאת ועוד כל האור וההשפעה שמקבל האדם מהמצוה הוא זה הנעשה ע"י קשיים ומסירות נפש. וכעת הננו מבקשים מאת ה' צור ישראל קומה בעזרת ישראל, ופדה כנאומך יהודה וישראל, ויעזור השם יתברך שיתהפכו הימים האלו לששון ולשמחה, בהתגלות כבוד מלכותו יתברך בבנין בית המקדש וירושלים במהרה בימינו אמן כן יה"ר.
(מתוך 'שיחה מיוחדת')
שיחת הרבי מתולדות משה
לכבוד אתר דרשו.
אשריכם ואשרי חלקכם שהבאתם דברים המחזקים את הלב בימים אלו באופן שאין לשער. כולו קודש.
תודה