לפני חג הפסח, זכינו בסייעתא דשמיא לפקוד את מעונו של הגאון הגדול רבי שלמה קנייבסקי שליט"א, ראש ישיבת 'קרית מלך', ובנו חביבו של מרן שר התורה רבינו הגר"ח קנייבסקי זצללה"ה.
חלקה הראשון של השיחה התפרסם בגיליון של ערב חג הפסח- ועורר הדים נרחבים ותגובות נלהבות מכל קצווי תבל, קוראים רבים הגיבו בשמחה ובהתלהבות רבה, על דברי ההדרכה של ראש הישיבה, המתובלים בסיפורים ועובדות, כיצד היה מרן שר התורה מחנך את ילדיו ומנהל את ביתו.
השבוע אנחנו מביאים את חלקה השני של השיחה, שבו מתייחס ראש הישיבה שליט"א לשאלה, כיצד הצליח מרן שר התורה בעצמו לעלות לכאלו מעלות רמות, ומה היה סוד ההצלחה המופלאה שלו להעפיל לכאלו דרגות ייחודיות.
"האבא זצ"ל היה אדם גדול מאוד", אומר ראש הישיבה. "אין לנו בכלל הבנה בגדלות שלו, ואני אומר זה כבן שגדל אצלו והתחנך על ידו, ובכל זאת, אין לי בכלל הבנה מי היה האיש הזה, המעט שראינו חשף בפנינו טפח, אבל זה היה רק קצה הקרחון.
"ולכן קשה מאוד לקבוע מסמרות ולומר כך הוא נהיה אדם גדול, או באופן אחר. אבל אני חושב שיש שלושה עמודים מרכזיים ומאוד דומיננטיים שבזכותם הוא זכה למה שזכה.
"הנקודה הראשונה היא העקשנות לטובה. הוא היה שונה מכל החברים שלו ומכל הסביבה שלו. דרך הלימוד שלו היתה אחרת, ולא מוערכת בכלל. עברו הרבה מאוד שנים עד שאנשים התחילו להכיר בגדולתו.
"כשהוא היה בחור בישיבה, וגם שנים לאחר החתונה, לא רק שלא העריכו את גדולתו, אלא שהיו מסתכלים עליו כמו על מישהו שמנותק מהעולם, כל הזמן ממלמל ומשנן גמרות ומדרשים כביכול בלי להבין מספיק.
"במאמר המוסגר אני יכול להעיד, שבהזדמנויות בודדות שהוא נאלץ לדבר בענייני העולם הזה, כמו לנתח מצבים פוליטיים או לבחון אופציות שונות כיצד יש לנהוג בענייני הציבור וכדו', זה היה מדהים לראות איך שהיהודי הזה, שכל כך מנותק מהעולם הזה, היה מנתח את המצב בבהירות מופלאה ועם הסתכלות רחבה ומיוחדת כל כך, אבל זה לא הנושא.
"אנחנו מדברים על השנים הארוכות שבהן הוא לא זכה להערכה והכרה. זה לא שנתיים שלוש, מדובר על עשרות שנים! עשרות רבות.
"כל הסביבה הסתכלה עליו כמו אדם שונה, אחר. ובכל זאת הוא המשיך לפי דרכו, למרות שלא זכה לשום הערכה והכרה, ואחרי שנים רבות, התחילה הגדולה שלו לתת את אותותיה, רק אז אנשים שמו לב.
"אני חושב שיש כאן מוסר השכל חשוב מאוד, להרבה מאוד בחורים ואברכים. לפעמים בנאדם לומד ומשקיע ולא זוכה להערכה. זה לא עניין של גאווה, אלא הערכה פשוטה, אדם משקיע ומתאמץ, הוא רוצה לקבל משוב חיובי מהסביבה שלו. אבל צריכים לדעת, שגם אם אין משוב חיובי, אסור להישבר, אלא פשוט להתמיד ולהתאמץ, וחז"ל כבר אמרו 'סוף הכבוד לבוא'.
"מצד שני, צריכים גם לדעת שלהיות 'הגר"ח קנייבסקי' זה לא משהו שאנשים אחרים יכולים להיות. היו לו את תכונות הנפש הייחודיות שלו, הוא גדל בבית מאוד מיוחד. מגיל מאוד צעיר היתה לו נטייה ללמוד, הוא אהב ללמוד ועשה את זה בשמחה רבה. אלו תכונות אופי, לנו אין את התכונות הללו ולכן אנחנו לא יכולים להיות כמוהו, ואנחנו גם לא צריכים להיות כמוהו, אלא ללמוד ממנו איך אדם צריך להשתמש במה שיש לו, ולעשות עם זה את המקסימום שבכוחנו לעשות.
"ומה קורה כשלא מצליחים?", אומר ראש הישיבה שליט"א, "ממשיכים בכל זאת! שבע ייפול צדיק וקם"
"אבא מארי זצ"ל, סיים בגיל 16 את כל הש"ס ארבע פעמים", מספר ראש הישיבה. "כלומר, הוא למד כל דבר ארבע פעמים, ובאופן הזה הוא התקדם עוד דף ועוד דף, עוד מסכת ועוד מסכת עד שסיים את הש"ס כולו בגיל 16.
"לאחר מכן הוא שאף לסיים את כל הש"ס בכל שנה. הוא התחיל פעם אחת ולא הצליח, באמצע השנה הוא נפל. לשנה הבאה התחיל שוב, וגם הפעם לא הצליח, אבל הוא לא נכנע, התחיל בפעם השלישית וב"ה הצליח, ומאז ועד סוף ימיו היה מסיים את הש"ס כל השנה, כשבהמשך נוספו לימודים נוספים, כמו הירושלמי, שולחן ערוך, ספרא וספרי וכו'".
**
כחלק מאותה עקשנות זה לא היה רק מה ללמוד ואיך ללמוד, אלא גם לשמור על עקביות בעקשנות יוצאת דופן. אבא זצ"ל היה אדם עקבי, הוא לא היה משנה תוכניות, גם אם לפעמים היה קשה מאוד לעמוד בתוכנית המקורית שהוא קבע לעצמו.
"וכאן אני רוצה לספר סיפור נפלא, שאבא זצ"ל היה מספר אותו מעת לעת. הסיפור הזה די התפרסם, אני עצמי מספר אותו בהזדמנויות רבות, כי זה באמת סיפור שגם נותן לנו הצצה למה שתפס כל כך חזק את אבא זצ"ל, וגם מלמד אותנו איך מצליחים בתורה.
"אבי מורי למד בישיבת לומז'ה בפתח תקוה, והיה ישן שם בפנימיה. היה לו חבר שישן אתו בפנימיה, הגאון הגדול רבי משה סולובייצ'יק, שלימים היה גדול הדור של שווייץ. רבי משה היה מבוגר מאבא בחמש שנים, אבל הם היו חברים טובים.
"כשהגיעה העונה של רישום הילדים לבתי הספר, היו יוצאים תלמידי הישיבות למושבים ולערי השדה, כדי לשכנע יהודים לשלוח את ילדיהם לחינוך התורני. הזמנים היו זמנים טרופים, ניתן היה פשוט להציל נשמות, כל מי שהלב שלו בער באהבת תורה ויראת שמים, היה יוצא ועושה נפשות, פשוט הצילו נשמות דורי דורות של יהודים יראים ושלמים קמו בזכות הפעילות הזאת.
"אבא היה אז בחור צעיר ולא לקח חלק בפעילות, ואילו רבי משה סולובייצ'יק שהיה כבר מבוגר יותר, כן נשלח לפעילות. הם היו צועדים ברגל במשך שעות, לא היה להם כסף לממן הסעות, הלכו והלכו עד שהגיעו למושב, והיו עוברים מבית לבית, נוקשים על הדלת, אולי יש לכם ילדים לרשום לבית ספר???? זאת כמובן היתה עבודה מפרכת מאוד, אבל הפירות שלה היו שווים כל מאמץ.
"רבי משה סולובייצי'ק יצא ביום מן הימים לפעילות, והרחיק נדוד, הוא סיים את הפעילות שלו בשעת לילה, והיה צריך לחזור בהליכה רגלית במשך שעות.
"בשעה ארבע לפנות בוקר לערך הוא הגיע לפנימיה, עייף ומותש, בלי טיפת כח. הוא רצה ללכת לישון אבל היתה לו קביעות ללמוד 'דף היומי', ובאותו יום הוא עדיין לא למד את הדף של היום.
"התיישב רבי משה בחדר המשותף עם אבי מורי זצ"ל, החזיק גמרא ביד וניסה ללמוד דף. הוא קרא שורה והתנמנם, אחרי כמה דקות התעורר, קרא עוד שורה ושוב נשמט ראשו, וכך הוא התקדם לאט לאט עוד שורה ועוד שורה, עד שאחרי שעה הוא סיים לקרוא את כל הדף, סגר את הגמרא וקרס על המיטה בעייפות נוראה.
"אבא לא סיפר לנו למה הוא עצמו היה ער בשעה ארבע לפנות בוקר, ואנחנו לא שאלנו… בכל מקרה סיפר אבא שלמחרת היום הוא ניגש לחברו ושאל אותו: 'משה, הבנת משהו ממה שקראת אתמול בלילה בגמרא?'.
"רבי משה השיב בשלילה: 'אפילו מילה אחת לא הבנתי. כלום!!!'.
"שאל אותו אבא: 'אז מה העניין? למה אימצת את עצמך כך לקרוא דף שאתה בכלל לא מבין ולא מסוגל להבין. לא היה עדיף שתלך לישון, ובבוקר תקום ותלמד את הדף בצורה נורמלית?'.
"ענה לו רבי משה תשובה חדה וברורה: 'אני ידעתי שמהדף הזה שאלמד בלילה עם עיניים עצומות, לא תהיה לי שום תועלת. אני לא אבין כלום. אבל מה-100 דפים שאלמד אחריו בזכות השעה הזאת, תהיה לי תועלת גדולה. אם אני אשבור את הקביעות, מי יודע אם אצליח לחזור אליה, אבל כשהצלחתי לשמור על הקביעות, היא לא נשברה, אני יודע שבעזרת ה' אלמד עוד ימים רבים 'דף היומי', ובפעמים הבאות אני כן אבין את מה שאני קורא".
**
"כעין זה סיפר אבא זצ"ל שהוא עצמו עשה כשדודו, מרן ה'חזון איש' הסתלק. צריכים להבין שעבורו ה'חזון איש' היה הרבה יותר מדוד או אפילו מרבי. מבחינתו של אבא ה'חזון איש' היה דמות של אחד משרפי מעלה, ממש כמו אחד מהתנאים או האמוראים, הם הרי גרו ביחד בבית אחד, אבא והסטייפלער וה'חזון איש'. הוא העריץ את ה'חזון איש' בצורה שאי אפשר בכלל להבין.
"וכש'החזון איש' נסתלק לישיבה של מעלה, זה היה פתאומי. הם לא התכוננו לכך נפשית. היה להם את ה'חזון איש' שהוא היה הדמות הנערצת כל כך, ופתאום הוא נפטר. בלי שום סימנים מקדימים.
"אבא היה שבור ומרוסק. הוא חזר מהלווייתו של ה'חזון איש' וניסה ללמוד אבל לא הצליח להבין כלום. הוא סיפר שהוא קרא את הדפים לפי הקביעות שלו, בלי להבין, רק כדי לשמור על הקביעות, ולמחרת הוא כבר חזר עליהם והבין אותם, אבל על הקביעות הוא לא ויתר בשום פנים ואופן.
"בדרך אגב, אציין שהתחושה הזאת של 'סוף העולם' לאחר הסתלקות ה'חזון איש', לא היתה ייחודית רק לו. היו עוד אנשים שהרגישו כך, כי רבים היו מקושרים ל'חזון איש' בלב ונפש.
"מספרים שבהלוויה ניגש אחד המלווים אל גיסו, הסבא הסטייפלער זצ"ל, היה זה יהודי שבור ורצוץ שה'חזון איש' היה כל עולמו, ושאל את הסטייפלער: 'מה יהיה? ה'חזון איש' איננו, מה נעשה?'.
"הסטייפלער ענה לו בשאגה אדירה: 'אבל הקדוש ברוך הוא נשאר איתנו!'. זאת היתה הנחמה שלהם, אומנם הם איבדו את כל עולמם, אבל היה להם את הקב"ה.
"גם אחרי האירוע המוחי שקיבל אבי מורי, 20 שנה לפני שהוא נפטר, בערב חג הסוכות, הוא היה במשך תקופה מאושפז במצב לא טוב, לא היה לו ריכוז בכלל, אבל הוא לא ויתר על ה'חובות'. הוא למד, זה בכלל לא משנה כמה הוא יכול היה להתרכז כדי להבין, הוא כל הזמן רצה שיושיבו אותו כדי שיוכל ללמוד, ואחרי זמן קצר מאוד התעייף ונשכב בחזרה על המיטה, ושוב רצה שיושיבו אותו, כדי שיוכל להתקדם כמה שורות נוספות".
**
"הנושא השני שאני חושב שבזכותו צמח אבא זצ"ל לכאלו דרגות נפלאות, זו מידת הזריזות שלו. אי אפשר בכלל לתאר עד כמה הוא היה זריז.
"כך למשל, כשהוא היה כותב מכתב, הוא לא היה מניח אותו בצד כדי לשלוח בדואר מתישהו בעתיד הקרוב. הוא היה מסיים לכתב את המכתב, מקפל, מכניס למעטפה, מדביק בול ויוצא מיד לתיבת הדואר כדי לשלוח אותו.
"אני מדבר על התקופה שבה היו לו מכתבים, אבל לא כמו אחרי שהוא מאוד התפרסם שכבר היו עשרות מכתבים ביום. כמובן שאז זה כבר היה שונה, והוא היה מרכז את כל המכתבים יחד, אבל בתקופות שזה היה מכתב אחד ביום או יומיים, הוא היה כותב, מקפל, מכניס למעטפה ושולח באופן מיידי.
"זכורני פעם שאבא סיים לכתוב מכתב, והיה בבית אחד מחתניו שעמד לצאת, והציע שייקח את המעטפה כי הוא ממילא יעבור בדרכו ליד תיבת הדואר. אבא הסכים, זה חסך לו זמן והזמן היה יקר מאוד עבורו, אבל אחרי שעברו שתי דקות והוא ראה שהגיס שלי מתעכב בבית, הוא אמר לו: 'אה, אתה עדיין לא הולך, טוב, תביא את המכתב ואני אשלח אותו מיד'.
"אני אתן דוגמה נוספת לזריזות יוצאת הדופן שלו. אני זוכר שיום אחרי שהתארסתי, אמר לי אבא 'בוא, אנחנו צריכים ללכת להזמין מזוזות שיהיו לדירה שלך'.
"עוד לא היה לנו מושג מתי תהיה החתונה, לא היה לנו שום מידע לגבי הדירה בה נתגורר, כמה חדרים יש בה וכמה מזוזות נצטרך לקנות עבורה, אבל אצל אבא זו בכלל לא היתה סיבה לדחייה. צריכים מזוזות? קונים מזוזות.
"כחודש אחרי האירוסין כבר נסעתי גם להזמין חליפות אצל החייט, למרות שהחתונה היתה עשרה חודשים אחרי האירוסין… זה סיפור אופייני מאוד לאבא זצ"ל, היתה לו תכונת אופי כזאת, שהוא לא היה דוחה שום דבר אפילו לא ברגע, מה שאפשר לעשות עכשיו עושים עכשיו, אין שום תועלת בדחייה למועד אחר".
**
"הנושא השלישי שאני סבור שהיה לו חלק משמעותי בהצלחה של אבא מארי זצ"ל, היה הנושא של הסדר. הסבתא שלנו, הרבנית אלישיב ע"ה היתה אומרת, שאצל יהודים, כל השנה יש בלגאן, ופעם אחת בשנה כשעושים 'סדר' כבר שואלים כולם 'מה נשתנה…'.
"אבל אצל אבא כל השנה היה סדר מופתי. הוא היה אדם מאוד מאוד מסודר, לכל דבר היה מקום מדויק, היו לו המון המון ספרים, והוא ידע כל ספר בדיוק איפה הוא נמצא. לא היה דבר כזה שהוא ישים ספר במקום אחר, גם אם הוא מאוד מיהר, ולא היה דבר כזה שהוא ישאיר פריטים על השולחן אחרי שהוא סיים להשתמש בהם.
"קרה לא פעם שאבא נכנס הביתה, ומהדלת הוא ראה במבט חטוף שחסר איזה ספר בארון, הוא מיד היה שואל 'להיכן נעלם הספר הזה?', הוא היה ממרחק של שבעה ושמונה מטרים, אבל זה פשוט קפץ לו מול העיניים שחסר שם ספר.
"אגב, אם מישהו השאיל ממנו ספר, אבא תמיד היה קוצב זמן, ובדרך כלל היה זה ליום או יומיים לכל היותר, הוא לא יכול היה להיפרד מהספרים שלו לזמן ארוך יותר, ואם השואל לא עמד בהתחייבות ולא החזיר את הספר בזמן שקצב לו אבא מראש – לא היה לו סיכוי לקבל ממנו ספר בהשאלה פעם נוספת…
"התכונה הזאת של השמירה הקיצונית על הסדר, לא נעלמה כמובן גם מעיניו של הדוד שלנו, מרן הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א. היה נוהג לבוא לאבא מידי יום שישי והם היו לומדים בחברותא.
"מנהגה של אמא היה כמובן לארח בכבוד את הגיס שהגיע לביקור, והיא תמיד היתה מגישה לשולחן צלחת עם כמה פרוסות עוגה וכוס של שתיה חמה.
"הגר"י זילברשטיין היה מקבל את העוגה בתודה, מברך וטועם, וברגע שהוא היה מסיים לאכול, היה קם ממקומו לוקח את הצלחת עם הכוס וממהר להחזיר אותן למטבח כשהוא מכריז: 'מהר מהר לסלק את הכלים מהשולחן, הרב לא יכול לסבול את חוסר הסדר הנורא הזה שיש כוס מיותרת על השולחן'.
"הוא היה עושה את זה בחביבות המיוחדת שלו, זה היה חצי בצחוק, לעשות שמח בבית, אבל זה באמת היה ככה, הוא היה מאוד משתדל שלא יהיו חפצים מיותרים על השולחן.
"למעשה, היה רבי יצחק מגיע בכל פעם עם השאלות המעניינות שלו, ותמיד כשהוא היה לומד עם אבא היו מתפתחים ביניהם דיונים מאוד מעניינים. אבא אהב את הגר"י זילבשרטיין יבלחט"א אהבת נפש, הוא ממש היה שמח מאוד לקראתו בכל פעם, זה היה ממש מחזה מרתק לראות את זה, אשרי עין ראתה אלה!".