"ותדבר מרים ואהרן" (י"ב א')
רש"י כתב בתחילת הפרשה הבאה: "'שלח לך אנשים' – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". אם היו לומדים מוסר, אם כאשר ראו את מעשה מרים הנביאה ע"ה ואת ענשה, היו מעוררים את עצמם ומתבוננים עד היכן יכולים ה'גדולים' להיענש – לא היה מתרחש איתם כזה חורבן. אוי געוואלד. לימוד המוסר.
לא בכדי עמלו גדולי ישראל להחדיר בנו את לימוד המוסר. א שטיקל חובות הלבבות, א שטיקל נפש החיים, א מסילת ישרים – אלו וכיוצא בהם פותחים ממש את העיניים. ספרי המוסר מכניסים אור באדם, והלומד בהם בהתבוננות נעשה אדם אחר.
אמש אמר לי יהודי: "איך אפשר לחיות בלי 'נפש החיים', הרי מקבלים מושגים אחרים ומחשבות חדשות!" מוסר!
מורי ורבותי, הבה נלך עוד פסיעה, נאך א טראפלע (עוד טיפה).
בגמרא (ברכות כב ע"ב) מסופר, שתלמידי רבן יוחנן בן זכאי ביקשו ממנו: "רבינו, ברכנו". אמר להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". אמרו לו תלמידיו: "עד כאן?" – אמר להם: "ולוואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם".
אדם הנמצא בתאווה של איזו עבירה שלא תהיה, ה' ירחם, ולפתע מגיע בן אדם – גמרנו, הוא עוזב את העברה. ממש כך – כאשר אדם נכנס הכל נראה אחרת.
פעם שמעתי מהצדיק רבי דן סגל שליט"א: לפעמים אדם נתון בכעס גדול, והוא רותח כמו אש. פתאום נפתחת הדלת, נכנס מישהו… מיד משתרר שקט מוחלט. מה קרה? הרי לא היה מי שיכול להשקיט אותו, הוא כעס כאש להבה ובער עד לב השמים, והנה רק נפתחה הדלת והוא נרגע כאילו לא ארע דבר… הכיצד? פשוט מאד: היהודי הכעסן אינו רוצה שיראו אותו בכשלונו. באמת מוראדיגע זאך.
כעס הוא רק דוגמא אחת, וכך הם פני הדברים בעבירות אחרות.
ידוע המעשה המובא בגמרא (קידושין פא ע"א) ברבי עמרם חסידא שביקש לעשות עברה. הוא הבין את הצרה הגדולה שנמצא בה, מיד התחיל לצעוק: "נורא בי עמרם!" – בוערת אש בבית עמרם! כאשר צועקים "הצילו מכבי אש", מיד מגיעים אנשים הסמוכים למקום. וכך היה.
חכמי הישיבה באו וראו מה מתרחש. "אתו רבנן. אמרו ליה: כסיפתינן [ביישת אותנו]. אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי" – טוב לי ולכם שתתביישו איתי בעולם הזה, מאשר שנתבייש יחד בעולם הבא [כי בזכות הצעקות והאנשים שבאו, הוא נמנע מעשיית העברה].
כאן, רבותי, יש מקום לעיון.
למדתי בישיבת סלבודקא, והמשגיח זצ"ל היה 'משגיח' במלוא מובן המילה, עם כל התקיפות. התלמידים פחדו ממנו נורא. פעם הוא דיבר על הענין הזה [שפוחדים ממנו] במבט מוסרי, וכה אמר:
"בחור עומד, מדבר באמצע ה'סדר' – מפטפט עם החברותא שלו או עם מישהו אחר, והנה עובר המשגיח אימה ופחד נופלים עליו, והוא מתיישב ללמוד. לכאורה מגונה מאד, כלום רק מבן אדם אתה מפחד? מהקב"ה אינך מפחד?! אנחנו יודעים את הגמרא האומרת, מה ההבדל בין גנב המשלם כפל לגזלן שרק מקיים: 'והשיב את הגזלה'? ההבדל הוא, שגנב מחשיב בן אדם כביכול יותר מהקב"ה. הוא מפחד לגנוב באמצע היום, שמא יראוהו בני אדם ועושה מעשיו במחשך הלילה, ומהקב"ה הרואה אותו – גם בלילה אינו פוחד. אנשים יותר חשובים אצלך? אם כן תשלם כפל. אבל הגזלן, הבנדיט, אינו פוחד – לא מבורא העולם ולא מהאנשים, עומד באמצע היום וגוזל. הוא משלם רק קרן: 'והשיב את הגזלה אשר גזל'.
"משמע שהענין הזה – שאדם פוחד מבן אדם ומהקב"ה לא – הוא פגם נורא! אם כן", שאל המשגיח: "איך נלמד את הגמרא על רב עמרם חסידא, שכביכול פחד מבני האדם שהתאספו לקול צעקותיו, ומהקב"ה לבדו לא פחד? האם יכול להיות כזה דבר?! הלא מדובר ברב עמרם חסידא קדישא!"
אמר המשגיח דבר נפלא: הנקודה הבוחנת ומשקל המדידה הוא: מי מביא את בני האדם? רב עמרם הביא בעצמו את בני האדם! הוא צעק: 'אנא תבואו, כדי שאתבייש, ולא אעשה את העברה!'.
אם אני מביא בני אדם, משמעות הדבר שאני פוחד מאד מהקב"ה, רק מה, אני רואה שהיצר הרע מתגבר עלי מאוד, וכמעט אין לי כח להרוג אותו, לכן אני מחפש עצות כדי להרגו, ואני קורא לעזרה, צועק 'הצילו' – "נורא בי עמרם!" בוערת כאן אש. שיבואו אנשים!
באופן כזה, בודאי לא נחשב שהצדיק אינו פוחד מהקב"ה. אדרבה, כיון שפוחד מהקב"ה הוא מביא אותם. הלא אף אחד לא אמר לו להביא את האנשים, הוא הביא אותם מדעתו.
לדוגמא אמר המשגיח: "בחור נכנס ללמוד בישיבת סלבודקא. הוא יודע שבמקום לימוד זה ישנה השגחה והקפדה. מי ביקש ממנו לבוא לסלבודקא? יכול היה ללכת ללמוד במקום אחר שאין השגחה. הוא בא מרצונו וכאילו מניח שוטר על ראשו – את המשגיח שממנו הוא פוחד. לו, אין הפגם של גנב מול גזלן!".
פלאי פלאים!
על כל פנים, מורי ורבותי, למדו א גרויסער מוסר השכל מפרשה זו: לימוד המוסר – זו ההרתעה שלנו. רק כך ניתן לנצח במלחמת היצר וחילותיו.
('מתוך 'יחי ראובן)