ואז באחת מרן ראש הישיבה זצ"ל שינה את הטון, והוא השיב בטלפון: "העולם הבא שווה מיליארדים. סחורה של מיליארדים לא מוכרים במיליונים!".

הרב אברהם פוקס והרב שלום יכנס

מי שללא ספק זוכה להתעטר בתואר של ראש הישיבה הגדולה בדורנו, הינו ראש ישיבת 'עטרת שלמה' הגאון רבי שלום בער סורוצקין שליט"א, שזכה להיות ידא אריכתא ולהתחבב באופן מיוחד על קברניטי הדור ומנהיגיו הגדולים הלא הם מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ועל מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, ויבדלחט"א מרנן ורבנן שליט"א.

ישיבת 'עטרת שלמה' מונה למעלה מארבעים היכלי התורה, כוללים, ישיבות, תלמודי תורה ועוד, – 'אני רק בתחילת החלום' יאמר לנו בהמשך ראש הישיבה – אבל גולת הכותרת היא ללא ספק הישיבה הגדולה ישיבת 'עטרת שלמה' המפורסמת, המונה קרוב לאלף תלמידים, כשראש הישיבה שליט"א מנצח על המלאכה ומקהיל קהילות ברבים לעיסוק בעומק הסוגיות בריתחא דאורייתא ובקול תורה הנשמע למרחקים.

לקראת חג השבועות, חג מתן תורה, ביקשנו להתקבל אצל ראש הישיבה שליט"א שאכן נהג בנו עין טובה, כשחשף בפנינו כמה מסודות הצלחתה של הישיבה הקדושה ועל הסיעתא דשמיא הגדולה שזכתה לה כבר מראשיתה, וגם זכינו לשמוע על הדרך לחנך תלמידים בדורנו.

"למעשה, הדבר העיקרי שצריכים לבוא איתו לחג השבועות, הוא הסוד הגדול של 'נעשה ונשמע', אומר ראש הישיבה, כמו שמובא במדרש שהקב"ה אמר ע"ז 'מי גילה רז זה לבני'.

חז"ל הקדושים אומרים שכשהסתיימה מלאכת הרכבת המשכן, הביאו את הקרשים למשה רבינו, ולא היה אף אחד שיכול היה להקים אותם. גם משה רבינו בעצמו תמה, איך אפשר להקים קרשים גדולים וכבדים כל כך? אמר לו הקדוש ברוך הוא "עסוק אתה בידך", משה רבינו רק עשה עם היד את התנועה הנדרשת של הקמת הקרשים, והן נזקפו מאליהם.

אותו הדבר, כשאדם ניגש לקבל את התורה, ואומר לעצמו איך אפשר? הרי התורה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. יש כל כך הרבה מה ללמוד, יש כל כך הרבה הלכות ופרטי דינים, איך אפשר לקיים את הכל, איך אפשר להישמר ולא להיכשל בכלום? איך אפשר ללמוד את הכל?

התשובה היא 'נעשה ונשמע'!. אתה תעשה את מה שמוטל עליך, ולא עליך המלאכה לגמור, הקב"ה כבר יעשה את החלק שלו, הוקם המשכן – 'הוקם מאיליו' כמו שאחז"ל – הקרשים יקומו מאליהם.

**

"לפני מספר שנים הגעתי לפגישה עם ראש ישיבה חשוב, וראיתי שהוא קם משיחה שקיים עם בחור בישיבה. מתוך דבריו הבנתי שהשיחה נמשכה שלוש שעות!

"שאלתי אותו מאי האי? מה קרה שראש ישיבה צריך לדבר עם בחור במשך שלוש שעות רצופות? והוא ענה לי שהבחור מתמודד עם קשיים גדולים וצריכים לעזור לו.

"אמרתי לראש הישיבה, הרי ראיתי את הבחור הזה, והוא לובש חליפה שנראית… שה' ישמור. למה שלא תקנה לו חליפה חדשה? אני בטוח שזה יעזור לו להרגיש הרבה יותר טוב!

"ראש הישיבה הסתכל עלי במבט משתומם. מה זאת אומרת חליפה חדשה? הרי חליפה עולה 700 שקל לכל הפחות, מאיפה אני אביא עכשיו 700 שקלים מיותרים כדי לקנות לבחור חליפה?

"נעניתי ואמרתי לו, ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! אתה מראה לבחור ששלוש שעות יש לך בשבילו, אבל 700 שקל זה יותר מדי יקר. כלומר, שלוש שעות לימוד של ראש הישיבה שלו שוות פחות מ-700 שקל…?

מדוע לא כתוב ושננתם לתלמידך?

"חז"ל אומרים על הפסוק "ושננתם לבניך", ודורשים 'אלו התלמידים'. לכאורה צריכים להקשות, אם בניך הכוונה לתלמידים, למה שלא יהיה כתוב בפסוק באופן ישיר "ושננתם לתלמידך"?

"התשובה היא שהרבי צריך לתת לתלמידים שלו יחס כאילו הם היו הבנים שלו. הם צריכים לדעת שהוא דואג להם, שאכפת לו מהם!.

אנחנו בישיבה ב"ה משתדלים מאוד לפעול בדרך הזאת, אחת לתקופה קונים לכל בחורי הישיבות כובעים וחליפות. נכון, זאת הוצאה לא פשוטה לישיבה, יש האומרים בבדיחותא למה הלכת לעטרת שלמה? למה? כובע!… אבל התרומה של זה היא עצומה לאין ערוך! קודם כל, זה מוריד את התחרות, וזה מוציא את המודרניזציה ומירוץ אחרי מוד'ע וכדו', ומאידך זה גם מייצר מצב שבו כולם מרגישים טוב, טוב להם! וממילא הם יכולים ללמוד בנחת ובשמחה.

הרי הגמרא במסכת תענית (כב ע"ב) מספרת שרבי ברוקא חוזאה שאל את אליהו הנביא מי הם האנשים בני עולם הבא בשוקא דבי לפט, והראה לו על שני אנשים. שאל אותם רבי ברוקא חוזאה למעשיהם והם השיבו "אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי", ומבאר רש"י שהם היו שמחים ומשמחים אחרים.

צריכים לשים לב מה כתוב כאן, הרי השכר שלהם שהם בני עולם הבא בא בגלל שהם שימחו אחרים. איך זה קשור לזה שהם עצמם היו שמחים? למה הם צריכים לספר שהם שמחים ומשמחים?

אלא ברור הדבר שאדם שהוא עצמו שמח, יכול לשמח אחרים. לעומת זאת, מי שאינו שמח בעצמו, גם אם ינסה לשמח אחרים, הוא לא יצליח.

מבצעים לתלמידים

ראש הישיבה ממשיך, פעם שאלו אותי מה המקור לתת פרסים לעודד את התלמידים, אז ידוע דברי הגר"א באגרת, אבל למעשה האמת היא שזה גמרא מפורשת בתענית בדף כ"ד על מלמד דרדקי שהיה לו כוורות של דגים והוא היה מחלק את זה לתלמידים כדי שיבואו ללמוד. וכתוב שם בגמרא שהיה בצורת והוא ירד לתיבה וירד גשמים לעולם, בזכות הדבר הזה. מצד שני כתוב באבות, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס…

אבל האמת היא, שיש כמה סוגי מבצעים, יש מבצע שהוא דרבון להגיע בזמן וכדו' והוא דבר ודאי חיובי מאוד, והוא לא הולך בכלל על הלימוד עצמו, אבל גם שנותנים על עצם הלימוד יש שני סוגי מבצעים, יש מבצע שהוא לאחד שלומד על מנת לקבל פרס, ועל זה אומרת המשנה לא לעשות ככה. אבל יש תקופת חינוך, בתקופה הזו המלמד אין המטרה שלו במבצע בשביל הלימוד הזה, המטרה שלו היא בשביל שהתלמיד יגלה כמה הוא יכול להצליח, וכמה מקומו בבית המדרש, ועל זה אומרת שם הגמרא את הזכות העצומה שהיה לאותו מלמד שבזכות זה שהוא לקח את התלמידים והוא שידל אותם וגילה להם את הכוחות שלהם, מרצונם, ועל ידי זה הם מגלים בעצמם מרצונם את היכולת שלהם לעסוק בתורה, וזה מרומם אותם, הרי אין לך חינוך טוב מזה, ובזכות זה הוריד אותו מלמד דרדקי לעולם מטר!.

זה הוא חינוך אמיתי! כשמחנכים ולוקחים תלמיד ומראים לו את היכולות שלו ואת הכוחות הטמונים בו, להיכן הוא יכול להגיע, והוא רואה את זה מרצונו, והוא עצמו מגיע להכרה שזה בהישג יד, הרי מזה הוא מתגדל ומתרומם.

החינוך היום הוא בתחבולות תעשה לך מלחמה, כפשוטו, צריך לדעת שהיצר הוא זקן וכסיל ובדורנו הרי התרבו הניסיונות כ"כ ה"י, כנגד זה אנחנו צריכים להילחם, אנחנו צריכים לעשות תחבולות! וכשעושים מבצעים מאתגרים את התלמיד בשמחה שיצליח להגיע למקסימום שלו מעצמו ומרצונו, אז זה התחבולה הכי גדולה כנגד היצר!.

אם אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יצליחו בלימודים, אנחנו צריכים שהם יהיו שמחים

הכלל הוא, שאם אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יצליחו בלימודם, אנחנו צריכים שהם יהיו שמחים!. כך תהיה להם הרחבת הדעת, שיהיה להם נעים ונחמד לבוא לישיבה, שיהיה להם טוב בישיבה, שהם ישבו בישיבה וילמדו ברצון ובשמחה, לא מתוך עצב וכפיה. כשאדם שמח בלימוד, הוא זוכה להצלחה בלימוד!.

איך שמחים בלימוד? כשיוצאים מתוך נקודת ההנחה שבה פתחנו, נעשה ונשמע, לא עליך המלאכה לגמור. משה רבינו ראה את הסנה בוער באש, הוא סר לראות. מה יעזור שהוא סר לראות? וכי בגלל שהוא יהיה קרוב יותר הוא יבין את המשמעות של מה שהוא רואה? התשובה היא שהוא עשה מה שהוא יכול, כרגע המקסימום שהוא יכול זה לסור לראות, וברגע שהקב"ה ראה כי סר לראות מדוע לא יבער הסנה, מיד התגלה אליו ואמר לו "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה…", זאת הדרך לעבודת ה', לעשות כל פעם מה שאפשר, בשמחה, בנחת.

**

פעם ישב לידי יהודי בטיסה ושאל אותי שאלה מעניינת:

פעם ישב לידי יהודי בטיסה ושאל אותי שאלה מעניינת: כתוב "רבות מחשבות… ועצת ה' היא תקום". למה לא כתוב 'ועצת ה' תקום', מה זה המילה 'היא'?

אמרתי לו, ונראה לי שזה פשט אמיתי בפסוק, שדרך העולם היא שאנשים שומרי תורה ומצוות אם משקיעים בעסק או בכל תחום ונכשלים חלילה, הם חושבים לעצמם, נו, כך רצתה ההשגחה העליונה. זה מה שהקב"ה החליט. מי אני שאתווכח עמו?

אבל מה קורה כשאדם משקיע וגם רואה הצלחה ב"ה? הוא קוצר פירות ורואה שהתוכנית שלו עבדה מצוין והוא באמת הרוויח והצליח… או אז הוא אומר 'אה! ברוך ה' היתה לי סייעתא דשמיא. אני תכננתי, עשיתי, לקחתי, הבאתי, אמרתי סובבתי וסידרתי, והקב"ה עשה את שלו ונתן לי תמיכה ועזרה…'. פתאום הוא כבר שותף בכיר להצלחה, זה לא הקב"ה לבדו כביכול עשה עושה ויעשה, אלא הוא עצמו עושה, והקב"ה עומד על ימינו לעזרו…

לכן כתוב "עצת ה' היא תקום", זה רק העצה של הקב"ה. לא אני, לא כוחי ולא עוצם ידי. אני רק 'סרתי לראות', רק הושטתי יד ושמתי אצבע כדי להרים את הקרש. מי שעשה את הפעול והצליח את דרכי, זה אך ורק הקב"ה בכבודו ובעצמו.

**

כשאני משחזר את זיכרונות הילדות שלי

שאלנו את ראש הישיבה שליט"א מהיכן לוקחים שאיפות כאלו, מהיכן שואבים אמביציה שכזאת להקים רשת של למעלה מ-40 היכלי תורה, כשבמרכזה הישיבה הגדולה עם כאלף בחורים לצד כוללים עם אלפי אברכים… ישיבות קטנות וחיידרים.

אבל ראש הישיבה שליט"א, לא היה צריך יותר משבריר שניה כדי להסביר: "אלו לא השאיפות שלי", הוא אומר, "אלו השאיפות שעליהן חינכו אותי מהבית. בתור ילדים נשמנו בבית אהבת תורה. ושאיפה להרבצת תורה. וזה עובר במשפחה שלנו כבר כמה דורות, מהלוצקר רוב זצ"ל ומסבי זקני מרן הגאון רבי אליעזר גורדון זיע"א ראש הישיבה ורבה של העיר טלז, המכונה 'רבי אליעזר טלזער', נפטר בלונדון בירת אנגליה שם ביקר לצורך גיוס כספים להקמת מבנה חדש לישיבה שלו.

גם שאר אבותי היו גדולי תורה ועסקו לא מעט בהרבצת תורה בכל כלל ישראל, הן על ידי הקמת ישיבות, הן על ידי מסירת שיעורים והכוונת תלמידים בדרך הלימוד, והן מבחינת גיוס הכספים הנדרש לצורך המימון.

"כשאני משחזר את זיכרונות הילדות שלי, אני תמיד נזכר בעניינים הקשורים לאהבת תורה, לעולם הישיבות, ללימוד התורה, לריתחא דאורייתא, להקמת בתי כנסת, ולריבוי תורה בעולם. זה היה השיג והשיח בבית שלנו. גם כשהיינו מדברים סתם שיחת חולין בבית, זה תמיד היה סביב עולם התורה. אף פעם לא דיברנו על פוליטיקה, הנייעס שלנו היה על ישיבה חדשה שנפתחת, היינו בתור ילדים 'דנים' למה ישיבה פלונית הצליחה ומה הסוד של ישיבה אלמונית, ואיך קרה שהישיבה ההיא הצליחה להקים כזה בניין ענק, והישיבה השנייה שיש שם לכאורה בחורים לא פחות טובים, נמצאת במצב כספי הרבה פחות טוב… זה מה שהעסיק אותנו, ולכן שהשאיפות האלה מגיעות מילדות אז זה חודר.

"עם זאת, כמובן שההצלחה להקים את כל הישיבות שלנו לא באה בזכות המאמץ האישי שלי אלא בסיעתא דשמיא ובניסים גלויים ממש, בישיבה כולם יודעים שזה לא בסייעתא דשמיא אלא כולו מן שמיא… ובאמת אנחנו זוכים לראות ממש עין בעין את החיוך של הקב"ה בכל ההחזקה של הישיבה ואברכיה, גם המגייס הכספים הכי מוצלח בעולם לא יכול להביא סכומים למימון פעילות ענפה שכזאת…

וכמובן זה גם בזכות הכוח שנתנו לי רבותינו גדולי הדור, גם מרן ראש הישיבה הגראי"ל שייסד את הישיבה, וגם מרן שר התורה הגר"ח, שהם למעשה שניהם דחפו אותי ולא נתנו לי מנוח, הם 'התחייבו' לספק לעשירים הנדיבים ישועות, ברכות, והם ממש יצאו מגדרם והשתמשו בכח של 'צדיק גוזר' כדי להציל את עולם התורה, וב"ה רואים את הפירות של המסירות נפש שלהם שהייתה בתקופות שזה לא היה מובן מאיליו שבכל מקום יהיה ישיבה ויהיה כולל אברכים.

• אז איך באמת הכל התחיל? מתי החליט ראש הישיבה להקים את הישיבה?

הייתי אז אברך צעיר מאוד, כיהנתי כמגיד שיעור בישיבה, ולאחר זמן מה, כשלוש שנים אחרי החתונה שלי, בערך, פנה אלי הגאון רבי יעקב המניק זצ"ל, וביקש שאהיה ראש הכולל שהוא עצמו הקים בעיר החדשה באותם ימים, ביתר עלית. התפקיד שלי היה למסור שיעורים ולנווט את הלימודים בכולל, אבל אחרי תקופה נקלע הכולל לקשיים, והכולל היה בסכנת סגירה.

בראותי שזה המצב, לקחתי על הכתפיים שלי את החזקת הכולל. לשלם מלגות ל-30 אברכים… זה היה נראה לי כמו משימה מאוד מאוד מורכבת, אבל משמים נתנו לי את הכוחות, ויצאתי לדרך החדשה עם כל ה'שטולצקייט', מתוך ידיעה ש'אנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר'. זה לא בשבילי, זה בשביל החזקת תורה, אני לא צריך להתנצל ולא להתבייש!.

החלטתי אז לחפש מישהו עשיר שיוכל לתמוך כראוי בכולל. עשיתי קצת בירור, ומצאתי את עצמי נוקש על דלת משרדו של יהודי אמיד במנהטן שבניו יורק. אמרתי לו שאני רוצה לדבר איתו כמה דקות, והוא השיב לי בקצרה שהוא מאוד עסוק, אין לו זמן.

אמרתי לו שזה בסדר גמור, אני לא ממהר לשום מקום. לקחתי כסא, התיישבתי בצד, פתחתי גמרא שהבאתי איתי ושקעתי בלימוד.

אחרי רבע שעה כבר לא היה לו נעים. הוא קרא לי ושאל מה אתה רוצה? סיפרתי לו שהכולל שלי נמצא בסכנת סגירה, יש לנו 30 אברכים, וצריכים לתת להם מלגה חודשית.

הוא אמר לי: "אני לא הולך עכשיו לתת לכל הכולל שלך, אני אתן לך עכשיו כסף, שיהיה לך באופן אישי. לא לכולל!".

אבל אני לא התפתיתי להצעה: "אני לא צריך כסף", אמרתי, "בשבילי לא הייתי מגיע לנקוש על הדלת שלך ולבקש תרומות. אני מייצג פה 30 אברכים, ואני אקח רק עבור כולם!". כך או כך, יצאתי משם עם תרומה של עשרת אלפים דולר… זה היה סכום גדול בשבילנו אז.

כמובן שזה נתן לי דחיפה חזקה להמשך, למדתי שגם אם התשובה הראשונה היא 'לא' ואחריה אני מקבל תשובה של 'רק קצת', זה בכלל לא אומר שאני לא אצא משם עם סכום גדול ומשמעותי הרבה יותר…

אדרבה, דווקא מאלו שמתחמקים ולא רוצים לתרום, אפשר בסופו של דבר לגייס את התרומות הגדולות ביותר. הרי זה היגיון פשוט: אם מישהו בורח ממך – סימן שיש לו מה להחביא. ולכן, כשאדם מתחמק מלתרום, זה אומר שיש לו הרבה מה לתרום, צריכים לעבוד, להזיע קצת, ואחר כך מגיעה תרומה.

• כולל של 30 אברכים זה בהחלט כולל חשוב, אבל איך מגיעים מכזה כולל לישיבה שיש לה למעלה מ40 היכלי תורה ולימוד וחינוך של ישיבת 'עטרת שלמה' שפרוסים בכל רחבי הארץ, ומונים עשרות אלפי תלמידים כ"י?

"השלב הבא היה לפתוח את הכולל הראשון של 'עטרת שלמה'. היה זה בבית כנסת ספרדי ברח' המשלט בבית שמש, כי בקרייה החרדית, שאז רק נוסדה, עדיין לא היו מבנים ראויים לאכלס כולל אברכים. במסגרת ההיערכות פגשתי את אחד מרבני בית שמש שהיה בידידות גדולה עם אבי מורי, וסיפרתי לו שאני רוצה לפתוח כולל של 100 אברכים בבית שמש… שלוש שנים אחר כך פתחנו את הישיבה לצעירים אור אליעזר בבית שמש, והשאר היסטוריה ב"ה.

אגב, לימים סיפר לי אותו רב, שאחרי שיצאתי ממנו הוא הפטיר ברחמים גדולים: "לא ידעתי שלרבי בנימין סורוצקין יש בן לא נורמלי רח"ל…"

• איך באמת לוקחים כזאת אחריות כבדה, לוקחים מאה אברכים שפרנסת ביתם תלויה למעשה במלגה של הכולל, ויוצאים לדרך, ומה אם לא עומדים בתשלומי המלגות?

זה באמת לא דבר פשוט בכלל, צריכים אחריות רבה, כל החלטה חייבת להתקבל בכובד ראש. אני באופן אישי לא סמכתי על עצמי, לא עשיתי שום צעד מבלי להיוועץ קודם לכן במרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל.

אמרתי על זה פעם פשט במשנה באבות 'כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה' וכו' והמשנה מפרטת ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו וכו' אני לא מבין, מה זה הדברים הרבה? הרי המשנה כבר ממשיכה 'ולא עוד אלא', אז מה הם הדברים הרבה?.

אז אמרתי, 'הדברים הרבה' זה דיבוריהם של מי שלומד תורה לשמה, יושב יהודי בבית שלו בבני ברק שדי לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, והוא זוכה על ידי דיבורים מעטים לבנות עולמות של תורה ויראה וחינוך בכל העולם כולו. זה הזכות של מי שלומד תורה לשמה!. ואת זה ראיתי אצל ראש הישיבה זצ"ל ואצל רבי חיים זצ"ל שראו בחוש איך בהבל פיהם במילה או שתיים הם מקימים ומחזיקים את כל העולם התורה והיראה, ואיך הם פועלים ומרבים תורה וטהרה. זה הזכות של מי שלומד תורה לשמה!.

אני זוכר שפעם נקלענו לקשיים כספיים מאוד גדולים

אני זוכר שפעם נקלענו לקשיים כספיים מאוד גדולים, המצב הלך ונהיה יותר ויותר דחוק, והיה חשש שכל המפעל הגדול הזה עלול חלילה וחס להיכנס לתקופה מאוד לא טובה.

"הגעתי למרן הגראי"ל מה עושים? יש לנו פה אלפי אברכים שצריכים לתת להם את המלגה החודשית, אוי ואבוי אם לא נוכל לעמוד בתשלומי המלגות, זה יהיה אסון נורא, משפחות רבות ייפלו לחרפת רעב של ממש, מה עושים?

מרן הגראי"ל חשב קצת ואז נתן לי דרך לצאת מהסבך: "תקבל עוד מאה אברכים לכוללים שלך"…

אני חשבתי שאני לא שומע טוב או שמרן אולי לא שמע טוב מה אמרתי… "הראש ישיבה", אמרתי בפחד גדול, "הרי אני בא לומר שהמצב קשה, אני לא מצליח להחזיק את האברכים שכבר קיימים בכוללים, והראש ישיבה אומר לי לקבל עוד מאה אברכים? איך אני אוכל לעמוד בתשלומים?

ענה לי ראש הישיבה, מי אמר לך שאתה צריך לדאוג לאברכים? התפקיד שלך הוא לעשות השתדלות. לדאוג לאברכים זה התפקיד של הקב"ה והוא עושה את החלק שלו בשלמות. עליך מוטל העול של ההשתדלות, אז עכשיו כשנהיה קשה צריכים להגביר את ההשתדלות. איך? מקבלים עוד מאה אברכים!!!".

כששמעתי את ההיגיון שמאחורי ההוראה של ראש הישיבה, חשבתי אולי להרחיב את הרעיון… "אם ככה", אמרתי, "אולי נוסיף עוד אלף אברכים לכוללים? נעשה השתדלות יותר גדולה…".

אבל מרן זצ"ל השיב לי בפקחות הידועה שלו: "מגלגלין זכות על ידי זכאי", הוא אמר לי, "מי אמר לך שאתה זכאי עד כדי כך???".

ראש הישיבה זצ"ל: לך יש הכרת הטוב לתלמידים!  

בדרך אגב מוסיף ראש הישיבה שליט"א: בהזדמנות נשלחתי פעם על ידי ישיבה מסוימת שנקלעה לקשיים למרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לבקשו שיורה לכל בוגרי הישיבה לתרום לישיבה מידי חודש סכום מסוים להחזקת הישיבה, משום חיוב הכרת הטוב לישיבה יש לבוגרים שלמדו בישיבה.

התשובה של מרן זצ"ל הייתה: אם כבר לישיבה יש הכרת הטוב לתלמידיה… זו הייתה ההסתכלות שלו על המושג של חינוך והעמדת תלמידים.

כמו כן, נוכחתי פעם כאשר ראש ישיבה אחד שוחח עם מרן זצ"ל על ענין מסוים שהתרחש בישיבתו, ובין הדברים הוא התבטא: "אני מסרתי נפש על התלמידים ועל השיעורים כל השנים, הם חייבים לי הכרת הטוב". מרן ראש הישיבה זצ"ל הביט עליו ואמר בתקיפות: "להם יש הכרת טובה אליך? ומה עם הכרת טובה שלך אליהם, על זה שמסרת להם שיעורים כל השנים". הבנתי אז כמה הוא חש תועלת שיש מללמד תלמידים.

פעם מרן זצ"ל אמר לי: ששאל אותי מרן ראש הישיבה זצ"ל: מה היא "ישיבה" הוא מותיב לה והוא מפרק לה, וכה אמר: הבחורים הטובים הם העולם הזה של המגיד שיעור שהוא נהנה מהם, זה לא הישיבה! הבחורים הגרועים זה העולם הבא של מגיד השיעור שבזכותם יש לו עולם הבא, זה לא ישיבה. ישיבה זה הבחורים הבינוניים שהם קצת עולם הבא למגיד שיעור וקצת עולם הזה למגיד שיעור.

אני רוצה לספר לכם סיפור יפה

"אני רוצה לספר לכם סיפור יפה, שחושף משהו מהאופן שבו הייתה ההסתכלות של מרן זצ"ל.

"היה יהודי עשיר מאוד, שחיזרתי אחריו זמן רב, בניסיון לזכות אותו בתרומה נכבדה לעולם התורה. היהודי הזה התברך בהרבה כסף, אבל כנראה שהוא לא קיבל מספיק שכל כדי לדעת איפה להשקיע את הכסף, וכמה שניסיתי לדבר על לבו, הרגשתי שאני מדבר לקיר…

"באחת הפעמים, ניצת פתאום זיק בעיניו ועלה לו רעיון, הוא אמר לי שמאחר והוא 'ביזנעס מן', הוא לא רוצה סתם לתרום כסף, אבל הוא מוכן לעשות איתי עסקה. הוא ייתן לי סכום של שלושה מיליון דולרים, אם אני מוכן לחתום איתו על חוזה שאני נותן לו חצי מהעולם הבא שלי…

"נשארתי עם פה פעור… המחשבה הראשונה שלי היתה לתפוס את זה בשתי ידיים. בטח שאני מסכים, הרי עם שלושה מיליון דולרים אני אוכל להרוויח עולם הבא חדש, אולי אפילו יותר מהחצי שאני מוכר לו…

"אבל מאחר ואני רגיל שלא לעשות שום צעד בלי להיוועץ במורי ורבותי גדולי הדור, ומאחר וזכיתי לאפשרות לשאול את מרן הגראי"ל תמיד, החלטתי לנצל את ההזדמנות הזאת. התקשרתי באותו המעמד למרן ראש הישיבה, השיחה היתה על רמקול, והעשיר שמע אותי מדבר עם ראש הישיבה.

"הצגתי בפני ראש הישיבה את השאלה, והוא מיד השיב בשאלה: "מי אומר שיש לך בכלל עולם הבא שאתה יכול למכור חצי???".

"האמת שלא ידעתי מה לענות, אבל לשמחתי העשיר שישב לצדי התערב בשיחה ואמר למרן הגראי"ל שהוא מוכר להמר על שלושה מיליון דולרים. הוא חושב שיש לי עולם הבא גדול מאוד אבל הוא נותן את הכסף גם על דעת האפשרות שאולי אין לי כלום. זה הימור שהוא מוכן לקחת, הרי בכל זאת הוא איש עסקים…

"עכשיו שינה ראש הישיבה את הטון מן הקצה אל הקצה: "העולם הבא שווה מיליארדים. סחורה של מיליארדים לא מוכרים במיליונים!".