רבינו זצ"ל היה מדבר רבות על כך, שה'חפץ חיים' הקדוש זיע"א היה אומר: "כך למדתני אמי, בן אדם צריך תמיד להזיז את עצמו הצידה!… וכל אימת שמתהווה איזו שהיא התנגשות בינו ובין אחר, עליו לפנות את עצמו בשמחה ולוותר לטובת השני!".
ומי עוד כרבינו זצוק"ל אשר נאה דורש היה ונאה מקיים, ואציין בזה דוגמא קטנה: קרה פעם שאחד מהמתפללים בבית המדרש "ירחי כלה" ערך שבת עליה לתורה לרגל שמחת הבר מצוה של בנו נ"י, אבל הנה בדיוק באותה השבת היה צריך רבינו לעלות לתורה ל'מפטיר' מחמת היארצייט של אביו זצ"ל שחל בשבוע שלאחריו.
רבינו זך המידות, לא הראה שמץ של קפידא, חתן הבר מצוה נ"י עלה למפטיר בבית המדרש, ורבינו [רב בית המדרש!…] ארגן בצנעא מנין מצומצם לקריאת התורה בחדר הצדדי, ושם סידר את העליה של המפטיר, והכל בשמחה ובטוב לבב, בלי שום שמץ של תרעומת וקפידא!
אומנות מיוחדת ממש – פרי מוחו וליבו – החזיק רבי משה מרדכי בידיו ובפיו, ובה היה מרומם ומשמח את הבריות. עניינה של אומנות זו: לשים תמיד את השני במרכז… במרכז הענין, במרכז נושא השיחה. וכל זאת, בטבעיות גמורה ופשטנית.
תופעה המוכרת היטב בקרב הוגי ספרי רבינו, הינה האיזכורים הבולטים של שמות לומדי השיעור בהערות רבות המובאות משמם. באות מודגשת הוא מציין מפי מי יצאה שמועה נאה זו, ובעת הופעת ספר חדש, מצוי היה שיגיש את הספר במתנה לזה ולזה, עם סימניה תחובה במקום בו נזכר שם המקבל ודבריו… בהבנתו העמוקה קלע בכך אל נקודה פנימית במיוחד, כפי ששחו הלומדים לא פעם על תחושת התרגשות עילאית שחוו, לנוכח החזיון הזה של דברי תורה שלהם הכתובים עלי ספר.
כאשר היה מגיע אורח אל שולחן-שבת, כל שיחו של רבינו, סובב היה על עניינים הנוגעים אל האורח, שנהיה למרכז ה'שולחן' ממש…
"כאשר היה מגיע אורח אל שולחן-שבת, יהיה מי שיהיה", תיאר חתנו הרב שלמה רוזנפלד, "הרי כל שיחו של רבינו – ויכול היה לדבר שעה שלימה – סובב היה על עניינים הנוגעים אל האורח, שנהיה למרכז ה'שולחן' ממש… כמו מאליהם עלו ובאו יחוסו הרם, מקום לימודיו בעבר או בהווה, וכל תחום שעשוי להוציא את האורח מפינת ה'רואה ואינו נראה' ולהעמידו באור רצוי וחשוב…"
"כך בעת נישואי בנו הצעיר, בסעודת שבת ה'שבע ברכות' נשא דברי ברכה סב הכלה, שהפליג בדברים על מעלת לימוד חומש עם פירוש 'אור החיים' הקדוש, והשיח את כאבו על כך שרבים מבני התורה אינם זוכים לנהוג בלימוד זה של האוה"ח שהוא מספרי היסוד. אחרי דקות אחדות, כאשר נתבקש חותני לדרוש, פתח לאלתר בציטוט מן הזיכרון של דברי 'אור החיים' הקדוש על פרשת השבוע… בהמשך, אף נשא דברים ארוכים מאוצרות אדמו"רי בית גור, ה'בית ישראל' וה'פני מנחם', לשמחת לבב סב הכלה והדודים, חסידי גור, והמה יושבים ומתמוגגים… כך, בידיעותיו הנרחבות ובהתבטלותו לרצון איש ואיש, ידע תמיד למצוא מסילות ולדבר את מה שיעשה טוב לשני על הלב…".
"פעם אחת ניגשתי למרן זצוק"ל לקבל ברכה, ושאלני איפה אני לומד, ובאותה דקה לא שמעתי את שאלתו ושאלתי את מרן מה שאל, חשב כנראה שאני מתבייש בישיבה שבה אני לומד, ומיד שינה את שאלתו והתחיל לברכני בפנים מחייכות מטוב לב. ואחר כך אמר לי: 'דע לך! שהישיבה שאתה לומד בה היא הישיבה הכי טובה שיכולה להיות בעולם…' ואז הוסיף, '…בשבילך!' – – –
רגעים של עונג צרוף הניכר במוחשיות על פני רבינו, היו בעת שקיבל לידיו ספר חדש
רגעים של עונג צרוף הניכר במוחשיות על פני רבינו, היו בעת שקיבל לידיו ספר חדש שיצא לאור עולם, פרי תנובת עמלם של מבחר הברואים – צורבי דרבנן ותלמידי חכמים. כי על כן רגשי אהבת התורה ואהבת הבריות ניצתו אז יחדיו, והמה משתלבים לכדי אבוקות אש של שמחה עילאית כפולה.
בשורה טובה של ממש ראה וחש רבי משה מרדכי – ראשית כל – בעצם הופעתו של ספר חידושי תורה. באהבת התורה הטהורה היוקדת בו, עיניו מביעות גיל לנוכח החזיון המרנין הזה, של מעיין נוסף מדברי תורה המפכים בעולם. כך כאשר נלהבת רוחו לשמע ידיעה על הוצאת ספר חדש של גאון מדורות קודמים, וכך גם המידה כלפי מחבר צעיר בן זמננו – ממהר היה לשלוח לקנות את הספר, להביא ברכה אל ביתו. ארונות הספרים שגדשו את קירות חדרו לכל אורכם עמוסים זה מכבר, אף בחדרי הבית הנוספים בצבצו מדפים וארוניות, אבל הצמאון לכל דבר חידוש בתורה הרחבה מני ים כה גדול הוא, כמשלי חז"ל על דגים שבים שכל טיפה וטיפה שנופלת עליהם "הרי הם מקבלים אותה בצמאון כפי שלא טעמו טעם מים מימיהם"…
"נשלחתי פעם אל רבי משה מרדכי למסור לידיו ספר חדש", סיפר פלוני, "ויצאתי נפעם מן ההתלהבות שאחזה בו ומעוצמת ההודאה הכנה על השמחה הגדלה שגרמתי לו. לא היתה כאן כוונה של נתינת עידוד על החיבור, שכן ידע הוא יפה שאינני המחבר… היתה זו שמחה פנימית על ריבוי התורה בעולם".
(מגזין 'בית היין' מתוך הספר רבי משה מרדכי)