הרב בנימין בירנצוויג
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן" (א, א)
בימים אלו בהן נדרשת מאתנו הנהגה מיוחדת של אהבת חינם איש אל רעהו, נלמד בע"ה מפרשת השבוע ומהסיפור המרגש שיובאו כאן נקודה מחזקת:
בפרשה זו משה רבנו מוכיח את עם ישראל על שהכעיסו את ה' כמה פעמים במהלך מסעותיהם במדבר, וכתב רש"י בשם הספרי: "לפי שהן דברי תוכחות שבהן מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל".
דבר נוסף בדרך בה צריך האדם להוכיח את זולתו, כתב השל"ה הקדוש שאנו לומדים מפרשה זו; שהרי כשבא משה להוכיחם בדברי מוסר, לא רק שלא הזכיר גנותם בפירוש, אלא אף סיפר מעלתם "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים וכו'", ומתוך מעלתם כרמז על תוכחתו להם, וכפי שמפורש במשלי (פ"ט) "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך", והיינו כשתוכיח את הזולת אל תאמר לו: 'מדוע הנך לץ וכמה גרוע אתה בעשותך מעשה זה', שבכך לא תועיל בתוכחתך מאומה רק תגרום שהוא ישנאך, אלא אמור לו: 'כמה חכם ונבון הנך, ולאדם כמותך לא ראוי לעשות פעולה זו', ובזה תועיל שישמע תוכחתך וגם יאהבך!
זה למדנו משה רבנו בדרכי התוכחה: לא לזלזל באדם בדברי התוכחה, תמיד לשמור על כבודו ולהזכיר מעשיו בדרכי רמז שיבין מעצמו, ומלבד זאת תמיד לנסות וללכת סחור סחור, לדבר על מעלותיו ומתוך כך להעמידו על טעותו במעשיו הרעים. רק כך הוא ישמע, יקבל וגם יאהב את המוכיח.
><><><><><><
במהלך תקופת נדודיו של מרנא הח"ח למכור את ספריו, נכנס פעם לאכסניה בוילנה, ושם הוא ראה יהודי חסון ומגושם נכנס ומתיישב ליד השולחן, ומפקד על המשרתת בצורה מבזה ולא הוגנת, שתגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף. לאחר שהגישה לו, מייד בלי ברכה הוא חטף בתאוותנות את נתח האווז, בלע אותו ברעבתנות גסה, ואחר קינח במשקה אשר זרם על כל בגדיו.
החפץ חיים נדהם מהמחזה, צורת התנהגותו הלא הוגנת והמשפילה כלפי המשרתת ואופן אכילתו ושתייתו הגסה, גרמו לחפץ חיים זעזוע. הוא רצה לגשת אל היהודי כדי להעיר לו על התנהגותו. בעל האכסניה שראה כל זאת, ניגש מיד לח"ח למונעו מלעשות כן. הוא אמר לו שמדובר ביהודי שהיה חייל בצבא הצאר ניקולאי, נרגן ומתוסכל, ומי שיעיר לו הוא עלול חלילה להרים ידו עליו, ומעצם המחשבה הזו נפחד ונרעש בעל האכסניא, שמא ירים חייל זה את ידו על קדוש ישראל החפץ חיים.
בעל האכסניא ניגש לחפץ חיים ואמר לו בתחנונים ממש: "אנא, רבי הנח לו! אין עם מי לדבר! הריהו מגושם ובור ועם הארץ גמור, משהיה בן שבע שנים נחטף יחד עם ילדים אחרים קנטוניסטים לערבות סיביר. עד גיל שמונה עשרה גדל בין איכרי המקום, ואחר עבד את ניקולאי עשרים וחמש שנה! היש בכך משום פלא שגדל כה מגושם, פרא והדיוט, לאחר שקרוב לארבעים שנה לא היה מצוי בסביבה יהודית, לא למד אות אחת מן התורה ולא ראה פרצוף יהודי?"…
חיוך שלו ננסך על פניו המאירים של החפץ חיים… "אל תחשוש!", אמר לבעל האכסניא, "אני כבר אדע היאך לשוחח עמו, ומקווה שתצמח מכך טובה".
החפץ חיים ניגש לחייל במאור פניו הקדושות, והושיט לו ידו ל'שלום עליכם!'. כבר ניצת אור בפניו הכבויות והמגושמות של החייל, ומיד המשיך החפץ חיים, בנעימה לבבית וידידותית: "האמת ששמעתי עליך שבתור ילד קטן נחטפת יחד עם ילדים נוספים לסיביר הרחוקה, שמעתי שגדלת בין הגויים, לא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה, עברת את הגיהנום בעולם הזה! סיוט, צרות, רדיפות ועינויים נוראים! הרשעים רצו להעבירך על דתך, אילצוך לאכול חזיר, נבילות וטריפות, ואף על פי כן נשארת יהודי! לא השתמדת! מאושר הייתי" – מוסיף ואומר לו החפץ חיים – "לו היו לי זכויות כשלך והייתי בן עולם הבא כמותך!! מקומך בעולם האמת הרי יהיה בין הצדיקים וגאוני עולם!! מסירות נפש שכזו, לסבול ייסורים שכאלה למען היהדות, למען כבוד שמים, שלושים וכמה שנים רצופות!!! דע לך שניסיונך גדול יותר מניסיונם של חנניה מישאל ועזריה!!"…
פניו של החייל האדימו… דמעות נקשרו בעיניו האפורות של החייל הניקולאי, הוא נזדעזע מהמילים הלבביות והחמות שזרמו ממעיין טהור וחי, וליטפו והחיו את נשמתו המיוגעת… ומשנודע לו מיהו העומד בפניו, פרץ בבכי עז דקות ארוכות והחל לנשק את מרנא החפץ חיים… החפץ חיים הוסיף לדבר אליו; "אדם שכמותך שזכה להיחשב בין הקדושים שמוסרים את נפשם על קדושת השם… לו תקבל על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר – אין מאושר כמוך בארץ!!!".
היהודי שוב לא עזב את החפץ חיים, נקשר הוא אליו בכל נימי נפשו, והחפץ חיים קרבו מאז, עד שהפך לבעל תשובה אמיתי וצדיק גמור.
(החפץ חיים חייו ופעלו ח"א עמוד קעד)