אבני הברד לא היו סתם אבנים. האבנים הללו נוצרו מדמעותיהם של ישראל, אנשים, נשים וטף ששועבדו במצרים בצורה אכזרית מאד. אנשים אלו הורידו הרבה דמעות, דמעות של צער, של אין אונים ושל כאב. דמעות על החיים הנוראים שהם חיים

ערוב

לפני מכת ערוב אמר הקב"ה למשה: "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח, יח).

וכאן הבן שואל: שלוש מכות כבר עברו על המצרים בעוד בני ישראל יושבים בשלווה בארץ גושן, מדוע כעת התעורר הצורך בהבטחה מיוחדת שישראל לא יפגעו במכת ערוב?

רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל באר בשם הריב"א: "ויש לומר שחיות רעות קלות הן ללכת בכל מקום גם בבתי ישראל, לפיכך הוצרך להפריד בין מצרים ובין ישראל".

עם זאת, כאשר אדם מצוי בדרגה רוחנית גבוהה, גם חיות הטרף העזות ביותר, מתייראות מפניו וסרות למרותו.

סיפורים מפעימים שמענו אודות צדיקים ששמרו על צלם האלוקים שלהם וניצלו ממלתעות חיות ובהמות:

רבי אהרן טויסיג מספר כי ה"שבט מוסר", שהוא רבי אליהו הכהן חבר ספר שנקרא "אזור אליהו". בספר זה הוא מדבר על ענין חגירת חגורה בתפילה. כתב רבי חיים פלאג'י זצ"ל שהוא בחר דווקא בעניין זה משום שאירע לו מעשה מופלא – פעם ביקש לעמוד לתפילת מנחה, חיפש את חגורתו ולא מצא אותה. השעה התאחרה, ולפתע הבחין על הרצפה בחבל שחור וארוך. המקום לא היה מואר באור חשמל, כמובן, והוא לא הצליח לראות יותר מכך. נטל, אפוא, את החבל, קשר את עצמו ועמד להתפלל. כשסיים את התפילה והוריד את החגורה, הבחין כי החבל מתפתל בידיו. ברגע הבא התברר לו שאין זה חבל תמים, אלא נחש שחור שהתפתל במהירות על הרצפה, זחל החוצה ויצא מהבית…

כשסיפר הרבי מקוצק זצ"ל מעשה זה לתלמידיו אמר להם: עצם העובדה שהשבט מוסר לא ניזוק על ידי הנחש אינה פלא כלל, שהרי כלל קבע הקב"ה בעולם, שכאשר יהודי שומר תורה ומצוות כפי שה' ציווה, פוחדות החיות מצלם האלוקים שבו!

כך אירע גם ל'אור החיים' הקדוש. נכספה וגם כלתה נפשו לנסע לארץ ישראל ולהשתקע בה, אלא שמאחר שלא היו לו אמצעים כספיים, עשה את דרכו רגלית ממרוקו לכוון ארץ ישראל במשך ימים ולילות ארוכים. במדבר אחד שאותו עבר בלוויית תלמידו, זינק לפתע מולם אריה. שאגותיו של האריה הרעידו את הסביבה כולה והעידו כאלף עדים שהוא רעב מאוד, ושני האנשים שמולו מתאימים ביותר למילוי תאוותו… התלמיד זעק בבהלה, אך ה'אור החיים' נותר שלו ורגוע והורה לו שלא ידאג. כשעמד האריה מולו פנים מול פנים, הרים ה'אור החיים' את התרבוש שחבש על ראשו כמנהג רבני מרוקו. בן רגע הסתובב האריה אחורנית, והחל לברוח מהם כל עוד נשמתו בו…

כשראה ה'אור החיים' את מבט הפליאה על פני תלמידו אמר: "על פי דרך הטבע לא ראיתי דרך להינצל מן האריה הרעב… השתמשתי במאמר חז"ל והרמתי את התרבוש כדי להראות לאריה שמעולם לא פגמתי בדבר, וכי צלם האלוקים שבי שלם לחלוטין, ללא שום פגם או רבב. כשראה זאת האריה הוא ברח ממני כדי שלא יינזק…"

העיר שנחאי שבסין היתה מקום הצלה לישיבת מיר בשנות המלחמה העולמית. בני הישיבה ורבותיהם הגיעו לשם בניסי ניסים, שהו שם שש שנים וחוו ניסים גלויים.

שלוש מאות הבחורים נמלטו מהאש הבוערת באירופה, הגיעו לסין ומצאו שבשנחאי מוכן ומזומן להם בית מדרש מפואר. בית המדרש היה גבוה וענק, ובו מקומות לכל הבחורים – לפי מספר בחורי הישיבה שהגיעו, כאלו נבנה במיוחד בשבילם. ולא רק בית מדרש מצאו, אלא גם 'חדר אכל', הפלא ופלא!

כיצד קרה דבר כזה?

יהודי פלוני, מיליארדר שהתגורר בסין לצורך מסחרו, החליט שיהודי סין המועטים צריכים בית כנסת גדול. היהודים לא התגוררו במרכז העיר שנחאי, אבל כיון שהוא עצמו שהה במרכז המסחרי של העיר, החליט לבנות שם את בית הכנסת, לשם כך בנה בנין ענק, והשקיע בו הון תועפות. למעשה לא היה מי שיבוא להתפלל שם, והעשיר בעצמו כמעט לא נכנס אליו. בשבתות שכרו בתשלום עשרה יהודים שיבואו להתפלל בבית הכנסת שעמד כמעט שומם, כיון שהיה רחוק ממקום מגורי היהודים…

העשיר לא הסתפק באולם התפילה. "הרי היהודים בסין צריכים לערוך שמחות וחתונות" – חשב לעצמו, לכן בנה בצמוד לבית הכנסת אולם חתונות שכלל שכלולים מיוחדים, כמו חיבור לגז בישול. מושג חדש שלא היה מוכר כלל!

כך עמדו הבאים משתוממים, כאילו הם בתוך חלום: הם מצאו שמוכן ומזומן לפניהם היכל בית המדרש וחדר אוכל.

מקום מגורי הבחורים היה רחוק מבית המדרש, שכאמור, נבנה במרכז המסחרי של העיר. הגויים הטילו עליהם מגבלות קשות, והיה אסור להם ללכת ברחוב ללא רישיון מיוחד.

היו שתי דרכים לבית המדרש – דרך ארוכה ודרך קצרה. בדרך הקצרה היו מסתובבים כלבים אימתניים, וכמובן לא הלכו דרכה, ובדרך הארוכה הסתובבו סוכני הממשל ופקידי המשטרה.

המשגיח רבי יחזקאל תמיד הלך בדרך הקצרה. באחד הימים ליווה אותו בחור ונתקף בפחד: "געוואלד, יש כאן כלבים טורפים!", אולם המשגיח רבי יחזקאל אמר לו: "תפוס בחליפה שלי, ולא יאונה לך כל רע!". וכך היה. הכלבים עמדו בשקט כאילו איש לא עובר לידם…

מעשה דומה סיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל מפי אלמנה עשירה באמריקה:

היא החזיקה בביתה כלב, משום שלאחר שהתאלמנה פחדה מאוד מגנבים שיימשכו לעושר שלה. כלב השמירה היה מאומן היטב לנבוח בקולות רמים שיישמעו עד מרחק של שלושה רחובות, בכל מקרה של ניסיון להיכנס לחצר, וכמובן להתנפל ולעשות שפטים בכל זר שיהין להיכנס פנימה.

בוקר אחד הבחינה האלמנה שהכלב המסור שלה רץ מהחצר לתוך הבית פנימה, נעמד ליד השמשה הקדמית של הדלת השקופה, מסתכל מבפנים החוצה, וכאלו נתלה ונשען על הדלת. עומד דום, כאילו רועד מפחד.

עד שהספיקה לבדוק מה קורה, נשמעו דפיקות על הדלת השקופה. התקרבה, והנה, לא פחות ולא יותר, רבי אלחנן וסרמן זצ"ל עומד ליד הפתח. בעלה המנוח היה מנדיבי הישיבה בברנוביץ', וכעת הגיע רבי אלחנן לאמריקה למסע התרמות, ובא כהרגלו גם לביתם.

כלב הרי לא יודע חכמות, טבעו הוא לנבוח ולכעוס, אך הפעם הוא נאלם דום, אפילו לא נבח. ברח פנימה ונצמד לדלת, כשהוא נשאר במקומו כאילו נדבק לדלת הכניסה, כל זמן שהותו של רבי אלחנן בבית! רק לאחר שיצא רבי אלחנן, שב הכלב למתכונתו הקודמת, לקפוץ ולרוץ כאחד הכלבים. ויהי לפלא.

הוא העניין שדברנו אודות צלם האלוקים שניכר על פני אדם ששומר על קדושתו.

(הגדה של פסח מגיד מראשית)

ברד

מכת ברד הכניעה את פרעה, וגרמה לו לבקש ממשה שיתפלל עליו. משה מקבל את בקשתו ותפילתו נענית, ככתוב "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה".

אמרו חז"ל במדרש: "ומטר לא נתך ארצה – תלאן ברפיון. ואימתי ירדו? בימי יהושע, על האמוריים, שנאמר: 'ויהי בנוסם מפני בני ישראל, וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים', והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג". רבנו בחיי מוסיף, שגם הקולות נותרו תלויים, כמו שנאמר: "וה' נתן קולות וברד". ואימתי ירדו? בימי אלישע, שנאמר: "וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס קול חיל גדול".

ותמוה, האם אין לה' יתברך די אבנים בעולמו להשליך על אויבי עם ישראל, עד שהוא נזקק להותיר אבנים ממכת הברד?

תרץ הגר"י זילברשטיין שליט"א, שאבני הברד לא היו סתם אבנים. האבנים הללו נוצרו מדמעותיהם של ישראל, אנשים, נשים וטף ששועבדו במצרים בצורה אכזרית מאד. אנשים אלו הורידו הרבה דמעות, דמעות של צער, של אין אונים ושל כאב. דמעות על הילדים שמתו להם, ועל החיים הנוראים שהם חיים.

דמעה של יהודי – אינה נעלמת ואינה נאבדת לעולם! דמעה של יהודי עולה עד כסא הכבוד, ונשמרת בידי ריבונו של עולם.

לקח הקדוש ברוך הוא את הדמעות הללו והפך אותן לאבני ברד, מלבד זאת לקח את אנחות בני ישראל מן העבודה, ויצר מהם את הקולות של הברד.

וגם כאשר הופסקה המכה, והאבנים חדלו מלרדת על ראשי המצרים והקולות הפסיקו להישמע, עדין נותרו האבנים והקולות הללו בעולם, מוכנים ומזומנים להועיל לעם ישראל בפעם אחרת, במלחמה עם אויביהם, משום שאף דמעה ואף אנחה אינן הולכות ריקם!

(הגדה של פסח מגיד מראשית)