וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (במדבר יב ג)
הסטייפלער זי"ע כידוע לא נתן שיעשו סביבו שום הילה. היה הולך לתפילה לבדו, בצד הכביש, וגם בחזור מהתפילה הוא תמיד תמיד הלך בצד. בשבתות, בנותיו הרבנית י. ברזם הרבנית א. ברמן הלכו בשובם מהתפילה בלדרמן עם אמם הרבנית ע"ה יחד באמצע הכביש ולא הלכו סביבותיו. הוא הלך לאט, בצד בצד. כך כולם הגיעו לביתם בעוד הוא הלך לאיטו אחרי כולם.
מידי פעם היה נעצר ונשען ב'משהו' ואז מביט סביבותיו אם מישהו 'מעיז' ללכת אחריו, והיה משלח את מי שמאט את הליכתו, 'תלכו תלכו'. כי באמת 'כן' הביטו בו, אבל ידעו להציץ ולהמשיך וללכת ולא לעצור, כי הוא מקפיד. היו שנים שהקפידו ללכת אחריו, אבל בחכמתם הם היו תמיד מרחוק מרחוק ובהסתר. היה זה ר' דוד פרנקל זצ"ל ויבלח"ט ר' אריה ג. אם הוא חשד שמישהו הולך אחריו, הוא גער: "מה רוצים ממני?", או: "עזבו אותי!". גם כשנסע עם מכונית, הביט הסטייפלר לכל הצדדים לבחון האם מישהו חלילה מביט בו או מתעכב לראותו…
בעיני עומדת תמונת חיים בלתי מצולמת, איך בצהרי יום שישי אחד, היה אמבולנס בבית רבי חיים, כאשר נזקקה לכך אחת הבנות, והרבנית בת שבע ע"ה נסעה עם בתה לבית הרפואה, והסטייפלר שנודע לו על כך, ראיתי אותו הולך באמצע רחוב רשב"ם עם מטאטא קש [כפי שהיה בימים ההם], סמרטוט מגב ודלי, ועולה במדרגות בית בנו, וראיתיו מהחלונות שפונים לרחוב איך שהוא עובד שם מחדר לחדר.
את רבי חיים, הבן, בכלל לא ראו בסביבתו, ובודאי גם לא צילמו אותו, כי הוא בכלל לא היה נוכח. הוא כן היה, אבל עמד כאילו הוא 'זר'. כל כך נשמר מפני הילת וגודל כבודו של אביו. בכל המקומות שהסטייפלר היה עובר אתו, רבי חיים היה עומד במרחק מאביו. גם יותר מאוחר, כשהסטייפלר היה צריך מידי פעם עזרה, רק לצורך היה מתקרב אליו, אבל הוא הלך ככל אדם, וכרצון אביו, במרחק מה, ולא כ'מלווה' לצידו.
הסטייפלר ובנו רבי חיים הולכים מידי בוקר וחוזרים בצהרים מלימוד ב'כולל חזון איש'. היינו שומעים מוקדם בבוקר את נקישות המקל של הסטייפלער, בום-בום בום-בום, ידענו שהוא עכשיו עובר ברחוב, ובבית אצלנו לימדו אותנו לקום ולעמוד היכן שנמצאים בבית. רבי חיים היה נושא ביד ילקוט, ובמרחק זה מזה היו שניהם צועדים על הכביש. בדרך היו נעצרים מידי פעם על ידי איזה ת"ח כדי לדבר בלימוד, לשאול שאלה או לבקש עצה, ורבי חיים זז הצידה. הוא בכלל לא קיים ולא שייך אל השאלה, ואף נראה כ'לא מבין' בכל מה שאביו מבין.
בכל שנה ושנה במוצאי יו"ט ראשון של סוכות היינו נאספים בסוכתו ל'שמחת בית השואבה', היו שם כמה מתלמידי החזו"א, ובראשם רבי אברהם הורביץ ובניו, הנכדים, וחלק מהמתפללים. זה היה נמשך כמחצית השעה, ורבי חיים שמח ושר, אבל בצד. וזכורני אותו עומד בחדר השינה ובכלל לא בסוכה שבמרפסת, שם ישב אביו. שום דחיפה או התקרבות יתירה משאר הנוכחים. הוא לא בולט ולא שונה מכולם…
(מתוך קובץ זכרון מיוחד שפורסם ע"י מערכת 'קובץ גיליונות')