לילה אחד בא אליי בחלום מורי ורבי הגאון מוילנא ושאל לפשר צערי הגדול. סיפרתי לו על שלושת תלמידי שפרקו עול ל"ע. הוא שאל הרבה אודותיהם, ואח"כ אמר: "על לייבל'ה אינך צריך לדאוג…"

את הסיפור דלהלן סח ה"חפץ חיים" זיע"א: הימים הם ימי הזוהר של "אם הישיבות" הלא היא ישיבת וולוז'ין המעטירה בנשיאותו של הגאון ר' חיים, תלמידו של הגאון מווילנא, אי שם לפני כמאתיים שנה.

450 בחורים למדו באותה עת בישיבה הראשונה בעולם, ולא סתם בחורים. כי כדי להתקבל לישיבה היה על הבחור להיבחן אצל הראש ישיבה לפחות על שני סדרים בש"ס בעל פה. הריתחא דאורייתא שפרץ החוצה מבין כותלי הישיבה והגיע עד למרחוק, במשך כל שעות היממה בלימוד במשמרות, היה לשם דבר.

והנה למרות הכל, התקיים בשלושה בחורים מתלמידי הישיבה "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", וכמו הנסיונות בדורנו אנו, גם שלושת אלה נפלו ביצר הרע של אותו הדור שרבים חללים הפיל. הוא אמנם לא פעל בכלים טכנולוגיים למיניהם, אבל היה מספיק הרסני ומסוכן כשהסתתר בינות לדפים של קונטרסים קטנים ותמימים למראה, 'בוכעלעך' כמו שכונו אז, אותם הפיצו אנשי ההשכלה של אותו הדור, קונטרסים שלעגו במפורש ובמרומז לכל הקדוש והיקר. אותם בחורים רק הציצו לתומם בתוך הספרונים, אולם עד מהרה נפגעו ואיבדו כל טעם בלימוד, ובחור שמאבד טעם בלימוד, בוודאי בישיבה כמו וולוז'ין, מוצא את עצמו עד מהרה משוטט ברחובות ומחפש סיפוקים אחרים.

שמות שלושת הנושרים הראשונים בעולם הישיבות היו: 'מרדכי דער יחסן', 'חצקל דער עמקן' ו'לייבל'ה דער מתמיד'.

אחריתם של השניים הראשונים לא נודעה, חוץ מהעובדה שהם פרקו כל עול והגיעו עד שאול תחתית. אולם מסלול חייו של לייבל'ה, נודע לבסוף.

מיד עם עזבו את הישיבה וירד מדחי אל דחי, חשב לייבל'ה לפחות להשקיע את כשרונותיו הברוכים בתחום המחקר ופנה ללמוד באוניברסיטת פטרבורג. הוא הוציא די מהר דוקטורט, ופילס את דרכו בצמרת עד שהתמנה בחלוף שנים מועטות לסגן נשיא האוניברסיטה, חלום של כל גוי.

חולפות עוד כמה שנים ונשיא האוניברסיטה הישיש מת. עם תום ימי האבל, דופקים על לשכתו של לייבל'ה המנכ"ל ועוזרו הראשי, ומציעים לו את המשרה הכי נחשקת ברוסיה, אולי מספר שניים אחרי הצאר ניקולאי. מובן שלייבל'ה ממהר להסכים, אולם אז מוסיפים השניים ליידע אותו כי ישנה איזו בעיה קלה: היות והם מודעים לדבר יהדותו, עליו להבין כי לא יתכן שנשיא אוניברסיטת פטרבורג יהיה יהודי, אולם לכל בעיה ישנו פתרון קל מאוד. עליו פשוט להתנצר.

לייבל'ה בולע את הרוק וכל גופו נשטף בזעה קרה. הוא אמנם נמצא עמוק עמוק בשאול, וכבר מזמן שאינו יודע שבת והנחת תפילין מהם, אולם עדיין נשארו אצלו אי-אלו קווים אדומים.

האורחים בחדרו קולטים את סערת רגשותיו וממהרים להרגיעו תוך כדי שהם קמים ועוזבים את החדר: "אתה לא צריך להחליט מהרגע להרגע. קח לך את הזמן, תחשוב, תישן על זה שניים-שלושה לילות, וביום ראשון בבוקר תודיע לנו על החלטתך".

בשניים-שלושה לילות שהללו נתנו לו לחשוב, לא יכל לייבל'ה כמעט לעצום עין מרוב ספיקות ולבטים. לרגע אחד הוא חשב שאולי כן עליו לענות בחיוב להצעה, כי ממילא גם עכשיו הוא מתנהג כגוי גמור, ואז הגיע קול אחר שהצליף בו כשוטף 'איך אתה לא מתבייש בכלל לחשוב על כיוון כזה?'

במוצאי שבת, שעות ספורות לפני שהיה צריך לתת את תשובתו הסופית, חש לייבל'ה שהלחץ מוציא אותו עוד רגע מדעתו והחליט לצאת קצת החוצה לשאוף אוויר רוסי קריר. הוא התיישב על ספסל רחוב מזדמן והצית סיגריה משובחת. ושוב המחשבות באות ומציפות אותו ולא נותנות לו מנוח.

והנה מבעד למחשבות המבלבלות, הוא לפתע שומע ניגון מוכר מתנגן לו מאי שם: "לימא מתני' דלא כר' יוחנן… איי איי איי זאג די היילגיער תוס' ואם תאמר…"

לייבל'ה קם בסערה מהספסל, משתומם כולו. מסתבר שכאן בפטרבורג גר לו בסמוך איזה יהודי שיושב כעת בשעת לילה מאוחרת על תלמודו. הוא נשבה בקסמם של הצלילים הרחוקים והמוכרים. כמה שנים עברו מאז שמע אותם בפעם האחרונה. והוא ממשיך לשמוע: "ר' יוחנן וריש לקיש הוה קאזלי באורחא…" המילים מחזירות אותו עשר שנים אחורה, אל אותם ארבעת שנות השובע בהם למד והתייגע בישיבת וולוז'ין במתיקות והתמדה. 'לייבל'ה דעת מתמיד' קראו לי, הרהר בעוגמה ולפתע אפפה את כל כולו החלטה נחושה: אני חוזר לשם! אני מוותר על נשיאות האוניברסיטה, עוזב את פטרבורג וחוזר לוולוז'ין!

הוא ממהר לחזור ללשכתו, אוסף את חפציו ומטלטליו במהירות, יוצא בחסות החשיכה אל תחנת הרכבת, ויוצא ברכבת הראשונה לוולוז'ין. בהגיעו לוולוז'ין בשעות הצהריים, הוא לא מתמהמה ופונה היישר אל הישיבה שנשארה בלי כל שינוי. הוא מקווה שר' חיים עדיין מכהן כראש ישיבה, או שמא בנו ר' איצל'ה כבר ירש את מקומו. הוא חייב לגשת אליהם ולבקש דרך תשובה. הוא נוקש שתי דפיקות בדלת חדר ראש הישיבה ונכנס. ר' חיים הישיש מרים אליו את עיניו ותוך שבריר שניה פונה לקראתו בצהלה ובידיים פרושות: "לייבל'ה, כל כך הרבה שנים חיכיתי לך, ידעתי שתחזור!".

לייבל'ה מגולל בבכי בפני ר' חיים את קורותיו ואת הניסיון העצום אותו עבר בהצלחה ביממה האחרונה, ומנגד ר' חיים מספר ללייבל'ה איך היה בטוח שיחזור לישיבה:

"ישבתי בשעתו 'שבעה' על שלושת תלמידיי שירדו מדרך הישר, כשבאחד מימי השבעה בא אליי בחלום מורי ורבי הגאון מוילנא ומתעניין אצלי מה זה ועל מה זה, וסחתי לו על מרדכי דער יחסן ועל חצקל דער עמקן ועל לייבל'ה דער מתמיד שפרקו עול ל"ע. הגאון מוילנא שאל הרבה על השניים הראשונים ועליך, ואחרי שעניתי לו הפטיר לי: 'אויף לייבל'ה דארפ'סט נישט זארג'ן. לייבל'ה וועט נאך צוריק קומען'. והסביר, כי אותיות התורה שלמד בשעתו בהתמדה מיוחדת ועלו עד לכסא הכבוד, כשראו שהגיע לניסיון הגדול, התחננו וקיבלו אישור לרדת לעולם, לבוא ולהישמע כבת קול באוזניו של לייבל'ה, מה שיגרום לו לחזור למוטב…

*

אכשר דרא. מסתובבים בינינו מאות "לייבל'ך דער מתמידים", שלא עושים לעצמם חיים קלים, אלא לצד ה'קביעות עתים לתורה' משקיעים הם בלימוד ושינון שוב ושוב את עשרות או מאות הדפים ואף מוסיפים ומתאמצים להיבחן עליהם ברוב הצלחה. בוודאי שתורתם עליה עמלו, עומדת ותעמוד לצידם בכל ענייניהם לפני כסא הכבוד ותפעל להצלחתם לטובה ולברכה כל הימים!

(הרב דוד משי שליט"א, גליון 'ותלמודו בידו' 13, ייש"כ להרב פנחס זרביב, מכון 'למעשה')