"עקב היתה רוח אחרת עמו" (יד, כד)
ביקש רבי שמואל צבי לישב בשלוה על התורה ועל עבודת החינוך, ושלוותו הופרה. תקופה קשה עברה על הישיבה שבה לימד, ונערכו בה קיצוצים מפליגים. משרתו ומשכורתו של הרב קובלסקי קוצצו לכדי מחצית. הוא השתכר מאה וחמשים לירות בלבד – משכורת רעב. החלה העת הקשה.
מספרת הרבנית: מסכום זה הוריד קודם כל את דמי המעשר, לאחר מכן הפריש כסף לקניית כרטיסיה לנסיעה לתל אביב לישיבה. נותרו כמאה ועשרים לירות, והוא חילק אותם לארבעה חלקים, כשלושים לירות לשבוע. שלושה שבועות חיינו איכשהו, הסתדרנו בסכום הזעום. בשבוע הרביעי היו מגיעים חשבונות החשמל, המים וקופת החולים וזה היה השבוע הקשה מכל. אין צורך לומר, שבאותה תקופה לא קנינו מאומה, לא בגד ולא רהיט, מאומה. אבל גם במצרכים הבסיסיים הצטמצמנו עד למינימום ההכרחי. כל לירה היתה מחושבת. כל אגורה. הייתי נוסעת לתל אביב וקונה בשוק הכרמל. הולכת מדוכן לדוכן ועורכת סקר שווקים למצוא את הדוכן הזול ביותר. כך הייתי נושאת סלים מלאים מצרכי מזון, והכל במטרה אחת: לחיות ממה שיש, להסתפק במה שניתן לנו ממרום. לא ליטול חובות!
להתרחק מהלוואות!
הנהגה זו המסורה היה בידיו מרבו, החזון־איש זצ"ל שאמר לו: אדם לא יכול להיות בן תורה, אם הוא לווה כספים.
לימים, כאשר הדריך בחורים לקראת חייהם בעתיד, היה משריש בהם כלל זה, ומביא דוגמא חיה מעצמו. סיפר כיצד היו שבתות שבהן לא היה אוכל בבית – ולא נטל הלוואות כדי להישאר בן תורה כהדרכת החזון איש.
היה לנו עקרון, מספרת הרבנית לא ליטול על עצמנו חובות. זה הסכום העומד לרשותי, והוא חייב להספיק. אם אקח הלוואה של עשר לירות, לא יהיה מהיכן לשלמה. ולא זו בלבד, אלא שתהום החובות לפתח רובץ הוא, אך יפתחו בפניו סדק, ואי אפשר יהיה לסתום את הפירצה. כיום מתרגלים לחיות כך, קוראים לזה "לגלגל חובות". ויותר משזה גלגל, זהו כדור שלג ההולך ותופח במרוצתו, עד שעלול הוא לקבור את בעליו תחתיו, וכבר היו דברים מעולם.
יחדיו החלטנו, ובעזרת ה' הצלחנו, שלא ליטול אף שקל אחד של חובות למחיה, לחתן ילדים – זה סיפור אחר. אבל למחיה – ברוך השם, שלא הזקיקנו לכך!
כך נהג, וכך חינך את ילדיו. מספר בנו: זכורני, שאבא ביקש ממני לאחר נשואי, שלא אחזיק פנקס צ'קים בכיסי, כדי שלא אגרר לחובות. כפי שהדריכו החזון־איש, שהלווה אינו יכול להיות בן תורה. התפלאתי לבקשתו, שכן איזה אברך אינו מחזיק פנקס צ'קים ברשותו, איך ניתן להסתדר ללא פנקס צ'קים?! וברוך השם, כיום אני רואה עד כמה צדק!
ואז סיפר לי, שהיתה תקופה שבה הלך ברגל יום יום הלוך וחזו לישיבת הרמב"ם בתל-אביב, משום שכסף לנסיעה לא היה לו, וחובות לא רצה לקחת.
על כפות המאזניים
וסיפר, שפעם ביקש להנות את רבו, הרבי מנדבורנה זצ"ל במשלוח מנות, אך הפרוטה לא היתה מצויה בכיסך. הפרוטות המעטות, האחרונות. הספיקו לקניית היין הפשוט ביותר הזול ביותר. מה יעשה? האם יאמר לבעל המכולת לרשום את הקניה על חשבונו, ויקנה יין משובח? הרי יש כאן עניין של משלוח מנות של כבוד הרבי. והרוצה לנסך נסכים בזמן הזה ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין. היאך יביא לרבי בקבוק יין זול איך ישא פניו? ואם על השבת נאמר: לוו עלי ואני פורע, הרי אמרו, שתלמיד חכם אף הוא בבחינת שבת… כל זה עמד על הכף האחת. ועל כף המאזניים השניה עמד הגדר. עמדה ההחלטה והקבלה הידיעה שדי בחריגה אחת כדי למוטט הנהגה זאת כליל, כי סדק פעוט עלול למוטט סכר איתן, הכריעה את הכף. הוא קנה את היין הזול והסיר ממנו את התווית. הרבנית אפתה עוגה, והוא הביא לרבי את משלוח המנות.
הרבי קיבל את פניו במאור פנים ובשמחת פורים, הושיבו לידו, נטל את בקבוק היין שהביא, ואמר לו: נו, בוא ונשתה לחיים!
הרב קובלסקי היה כמשותק מרוב אימה. במוחו עלה הפסוק "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה". הרבי יטעם מן היין הזול ויקפיד חלילה. "הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך"…
הרבי טעם מן היין, ואמר בהנאה: אה, זהו אכן יין משובח, והעתיר על ראשו ברכות רבות…
הסיפור ולקחו
סיים הבן ואמר: אבא ביקש ללמדנו בסיפור זה, שאין לעבור על גדר וקבלה בשום פנים ואופן. רגיל היה לספר את הסיפור בסבא קדישא מראדושיץ זצ"ל, שאף הוא היה לו גדר, שלא ללוות כספים ולא לבקש מאדם. בימי אברכותו שרר בביתו דוחק נורא. שכנתו, שידעה את הליכותיו בקודש ואת עניו הנורא, שלחה לביתו תרנגול חי לכבוד יום טוב. אבל היא לא ידעה היה הסבא קדישא מספר שכפי שלא היה לי דינר לקנות בו תרנגול, כך לא היתה לי פרוטה לשלם את דמי השחיטה – לא לוויתי אותה, והתרנגול לא נשחט…
ועוד ביקש אבא ללמדנו, שמי ששומר על גדריו ויהי מה – הקב"ה עוזרו, והיין הפשוט והזול ביותר הופך ליין משובח ועתיר ברכות…
ודאי שזאת ביקש ללמד, אך אולי יש כאן יותר מכך.
פעם בא הרה"ק רבי דוד מלעלוב זצ"ל לבית חברו כדי לנסוע עמו אל רבם, החוזה הקדוש מלובלין זצ"ל. מיהר החבר להודיע לאשתו, שאורח יקר בא בצל קורתם, ויש להכין סעודה לכבודו. ידעה האשה, שבבית אין כל, כי אם מעט קמח. עירבה את הקמח במים בלא שומן ותבלין הרתיחתו על האש והגישה דייסא זו לפני האורחים. בכך, אכלן וברך ונסעו ללובלין.
בשובו, אמר הרבי מלעלוב לרעייתו: כשהייתי בבית חברי, אכלתי תבשיל מעשה קדירה – והרגשתי בו ממש טעם גן עדן!
ידעה הרבנית, שבעלה הצדיק רחוק מהויות העולם הזה, ומיהרה לשאול את אשת החבר כיצד הכינה אותה סעודה, שבעלה הפליג כל כך בשבחה. ספרה לה חברתה, שלא היה בביתה מאומה להטעים ולתבל בו את התבשיל, ובשעת הכנתו התפללה והפילה תחינה: אנא ה', אתה היודע, שלא הייתי חוסכת במעדנים ובתבלינים להנות בהם את הצדיק אך מה אעשה ובביתי אין מאומה. ולך, ה', הן יש גן עדן. ובכן, ראה נא בעניי ותן מטעם גן העדן לתבשיל שאני מכינה, שיהנה הצדיק, ולא אבוש בפניו. וכנראה, אמרה, ששמע ד' לתפילתי, והרגיש הצדיק טעם גן עדן בתבשיל..
יתכן שחששו ופחדו של הרב קובלסקי, עתירתו החשאית שלא יבוש ולא יכלם, ותשא מנחתו חן בעיני הצדיק – הם שהשביחו את יינו…
והרי במנחת עני נאמר: "ונפש כי תקריב", את נפשו הוא מקריב עם מנחתו הדלה…
חוק, ולא יעבור
תקופה קשה עברה עליהם, קשה עד מאד. חובות לא נטלו, המשכורת לא הספיקה. קרן אור אחת הפציעה: הם קיבלו פיצויים עבור תקופת כהונתו כמגיד שיעור. פיצויים בסכום זעום, שלא הספיקו אף לקניית מכונת כביסה חצי אוטומטית. כלומר, מכונה שמכבסת את הכביסה, אבל אינה סוחטת את המים ממנה…
המחשבה הראשונה שעלתה על דעתם היתה, לשמור סכום כסף זה להוצאות הכרחיות. שאם לא יספיק הכסף שבידם עד לסוף החודש, ויחסרו עשר לירות – וללוות הרי לא ילוו – שלא ירעבו ללחם. אבל הרב קובלסקי הכריע, שזהו פגם בבטחון. "ברוך ה' יום יום". מי שיש לו מה יאכל היום, ודואג מה יאכל למחר, הרי זה מקטני אמונה. לא שאין צורך לחסוך, אבל לא על חשבון הצרכים הדוחקים, ולא על חשבון הזולת. ואם יניחו סכום זה ברזרבה, יהיה זה על חשבון הזולת, ועל חשבון צורך דוחק: כי רעייתו זקוקה למכונת כביסה!
פנו לערוך מחקר שווקים והגיעו עד לחנות אחת ביפו, שבה הוצע המחיר הזול ביותר. והשגחה עליונה מופלאה: היה זה בדיוק בסכום הפיצויים שקיבלו. דא עקא, מסכום זה חסרו עתה דמי מעשר, הכספים שהפרישו…
אחד האברכים. מחניכיו. סיפר על שיחת הדרכה ששמע מפין לאחר נישואיו. וכך אמר: ראה. פעמים רבות מאבדים אברכים את עשתונותיהם בגלל מצב הפרנסה. דומה עליהם, שהגיעו למבוי סתום, שכלו כל הקיצין. אך דע לך, שאין לאבד את העשתונות, ואף אין בכך צורך, יש לומר מזמור תהלים, ולדעת, שהכתובת שלך מצויה אצל הקב"ה… אין אדם יכול לדעת מאין יבוא עזרו. הגמרא אומרת במסכת פסחים, ששבעה דברים מכוסים מבני אדם. אחד מהם הוא "אין אדם יודע במה משתכר"… חייב הוא להתאזר בבטחון, ולדעת שהישועה בוא תבוא. הוא חייך את חיוכו המאיר והוסיף: מפתח של פרנסה מצוי ביד הקב"ה, מפתח של בטחון – ביד האדם. ויש להזהר שלא להחליפם…
וסיפר את המעשה במכונת הכביסה. איך עמד בחנות, הסכום בידיו, האפשרות לפניו – והידיעה שסכום זה כולל את דמי המעשר… והעיקר, אמר, העיקר הוא מנוחת הנפש. לא להתפס לבהילות. הוא פנה אל המוכר ואמר לך. ראה, הסכום בידי, אבל עשירית ממנו הם דמי צדקה. אם כן אתה למכור לנו בסכום הנותר, אדרבה, ולא – נקנה בפעם אחרת. זהו הסכום העומד לרשותי! המוכר התפעל התרצה ומכר.
הנה כי כן, לא רק מאחרים לא לווה, אלא אף לא מכספי המעשר שלו עצמו!
"אום אני חומה"
הנהגה זו של עקביות, יסוד זה, שאם קיבלת על עצמך דבר מה עליך לקיימו חוק ולא יעבור, לדבוק בו בכל הכח, בכל תנאי, היה יסוד מוסר במשנתו של הרב קובלסקי, לאורו חיו, חינך והדריך.
נוהג היה לצטט את דברי הגמרא (יומא ט' ע"ב), שאותם שמע תכופות מפי מורו ורבו הגר"ד פוברסקי, שאמרם בשם רבותיו: "אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא – נצור עליה לוח ארז" (שיר השירים ח, ט). אמר הקב"ה, אם מעמידים מעשיהם כחומה – נבנה עליה, ונצילם. ואם דלת היא, אם מטלטלין הם דבריהם בדלת – נצור עליה לוח ארז. מה צורה זו אינה מתקיימת אלא לשעה אחת, כך איני מתקיים עליהם אלא לשעה אחת."
מבחנו של אדם, האם קבלותיו והחלטותיו הן כדלת או כחומה. אם הם מוצקים כחומה, ניתן לבנות עליו, לסמוך עליו. אבל אם הם כדלת. שפעם נפתחת ופעם נסגרת, פעם מקיים ופעם לא – אין תקוה ממנו!
(מתוך הספר 'אנא עבדא')