דוד המלך אומר בספר תהלים (קלט ד): "כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ".
אין מילה בלשוני – אין דברים לומר, ברגעים כל כך נשגבים ונוראים, לאחר הטרגדיה הנוראית של 45 יהודים יקרים שנסתלקו בחטף באסון נורא ביום ל"ג בעומר תשפ"א.
חז"ל הרי אומרים (ב"ב טז:) שלאבלים אין פה לדבר. חז"ל גם אומרים שהמנחמים אינם צריכים לדבר, אגרא דבי טמיא שתיקותא. אין מילה בלשוני! הן ה' ידעת כולה – רק הקב"ה יודע את כל מה שהיה כאן, את הסיבות שהביאו לטרגדיה הנוראה הזו, על מותם של זקנים עם נערים במיתה משונה, כשנהפך לאבל מחולינו.
באותם רגעים של ההילולא, לאחר חצות הלילה, בשיא הרחמים, אירוע כל כך נורא ושובר כל לב. מה שגורם לכל בר דעת להבין, שאם במקום הקדוש הזה, בעיתוי המיוחד הזה, בזמן שכל כולו רחמים, התרחש דבר נורא שכזה, אין שום ספק שאותם צדיקים נפלאים שזוכים להיות במחיצתו של הרשב"י, מנעו בגופם אסון גדול בהרבה מזה, מה שהיה עלול להיות, הם המתיקו את הדינים.
סימנא מילתא: ביום ל"ג בעומר נמנו 45 הרוגים. המספר הזה יש בו משמעות, הוא מוביל אותנו למאמר מאד מיוחד של רבי שמעון בר יוחאי, בעל ההילולא, אשר כך אמר במסכת בבא מציעא (קיד:): "אדם אתם – אתם קרויין אדם, ואין נכרים קרויין אדם". בני ישראל נקראים 'אדם'! אדם בגימטריא 45, 45 הרוגים בדיוק כמנין אדם, הסמל של בני ישראל כמו שרבי שמעון בר יוחאי אומר שרק בני ישראל קרויים אדם.
מה המשמעות של זה? נקדים סיפור:
לפני כמאה ועשר שנים הזדעזע העולם היהודי מעלילת דם שהעלילו על יהודי בשם מנדל בייליס ברוסיה. טענו כלפיו שהוא הרג ילד בן 12 כדי להשתמש עם הדם שלו למצות לפסח.
למעשה, לא רק מנדל בייליס ישב על כסא הנאשמים, אלא כל כלל ישראל. כל היהודים, בכל מקומות מושבותיהם, כולם הרגישו חלק בלתי נפרד מהמשפט, תפילות נישאו, צומות נערכו, קבלות טובות קיבלו על עצמם כלל ישראל כדי שבייליס יצא זכאי מהאשמה הנוראה.
מי שניהל את קו ההגנה של היהודים היה רבי יעקב מזאה, שכיהן כרב הרשמי של מוסקבה, והוא זה שענה לכל ההתקפות האנטישמיות של הקטגורים שהתעקשו להוכיח מתורת ישראל כי דמם של הגויים הוא הפקר. האשמות רבות ומגוחכות עלו במהלך המשפט, אך במיוחד ניסרה באויר שאלת השאלות: איך אתם, היהודים, טוענים שיש לכם כבוד לחיים של גויים וחלילה לחשוב שאתם הרגתם את הילד, בעוד שבתלמוד שלכם מובא מפורשות שרק אתם היהודים נקראים 'אדם' ואילו הגויים אינם קרויים אדם.
במילים אחרות, צעקו הגויים, אתם מתירים את דמינו, אתם משווים אותנו לחיות ולבהמות, אתם טוענים שאנחנו לא קרויים אדם.
לרב של מוסקבה לא היה מה לענות על הטענה הזו—
זו הייתה טענה שחזרו עליה שוב ושוב, והשופטים ביקשו לשמוע מה ההסבר של היהודים לכך שהגויים לא קרויים אדם.
ואז הגיע להרב מזא"ה אגרת מרב יהודי, רבי מאיר שפירא, מי שלימים נודע בכל תפוצות ישראל כרבה של לובלין, כמייסד ישיבת חכמי לובלין וכמחולל רעיון הדף היומי. באותם ימים הוא היה עדיין רב חסידי צעיר, והוא שלח מכתב להרב מזא"ה בה הוא העלה קו הגנה מבריק:
בלשון הקודש יש ארבעה שמות נרדפים: אנוש, גבר, איש, אדם.
עכשיו שימו לב היטב: שלושת השמות הראשונים יש בהם גם לשון יחיד וגם לשון רבים, אנוש – אנשים, גבר – גברים, איש – אישים. היוצא דופן זה השם הרביעי: המילה אדם יש בה רק לשון יחיד ולא לשון רבים. אדם ולא אדמים.
אמר רבי מאיר שפירא:
בואו ונבדוק את גורלו של מנדל בייליס מול גורלו של גוי שהיה מואשם באשמה כזו,
הנה גורלו של בייליס נוגע לכל אחד ואחד בעם היהודי כולו. כולם מרגישים שהם יושבים איתו יחד על כסא הנאשמים.
אבל מה היה היחס של העולם הגויי אילו היה נשפט בעלילה דומה איזה גוי אחד.
אולי בני אותה העיר שבו הוא מתגורר, היו מגלים ענין בסיפור! בני המדינה היו מגלים לכל היותר קצת סקרנות! אבל אנשים שמחוץ לגבולות המדינה בודאי שלא היו מתענינים בדבר הזה כלל.
זה בדיוק ההבדל בין היהודים לגויים,
היהודים קרויים אדם, כי אצלם זה תמיד לשון יחיד, כולם מרגישים גוף אחד ונשמה אחת.
הגויים, לעומת זאת, קרויים אנשים, כל תואר שהוא, אבל לא אדם. כי אצלם כל אחד הוא לעצמו. אין את האחדות, את הלכידות. הגויים הם יחידים, כל אחד לעצמו, או אפילו הרבה יחידים. אבל רק עם ישראל הוא אדם. כאיש אחד בלב אחד.
וההסבר האמיתי הזה התקבל אצל השופטים.
גם אותם מלאכים רעים הוכרחו לענות אמן, כי הם ראו איך כל כלל ישראל הוא אדם אחד, איך כולם כאיש אחד בלב אחד כואבים את כאבו של בייליס.
כולנו ראינו את עם ישראל כאדם אחד. מיד אחרי הטרגדיה הנוראה שהייתה במירון נפלו כל המחסומים והפילוגים, כולם השתתפו בצער, כולם בכו ודאבו. אתם קרויים אדם! אדם בגימטריא 45. כל עם ישראל לשבטיו התאחד סביב האדם, כאדם אחד. על רבי שמעון בר יוחאי נאמר "נעשה אדם נאמר בעבורך".
הרי הקב"ה קיבץ מכל קצוות תבל, יהודים יקרים מאד, ממונטריאול ומירושלים, מארגנטינה ומבית שמש, ממונרו ומבני ברק, מאנגליה ומאלעד, מצפת ומביתר, כולם התקבצו יחד למקום הכי מאוחד שיש לכלל ישראל. למקום הקדוש של הרשב"י שהוא המקום המאחד ביותר שקיים כיום. כל עם ישראל על כל פלגיו, שבטיו, עדותיו, כל החוגים כולם באים ומתפללים במקום הזה, וזה שער השמים. אין מי מעם ישראל שלא מחובר למקום הגדול הזה. ולשם התקבצו כל אותם טהורים וקדושים, ביום ההילולא הגדול, ביום המקודש ביותר, בחצרו ובפתח מערתו של הרשב"י שהבטיח שלא תשתכח תורה מישראל, ושם הם נתעלו להיכל גבוה ועליון.
איננו מתיימרים לומר שום סיבה בדבר חלילה. אין מילה בלשוני! ה' ידעת כולה! רק הקב"ה יודע ואנחנו לא יודעים כלום.
אנחנו לא יודעים סיבות, אין לנו שאלות של "למה". רק הקב"ה יודע את החשבונות. אבל כדי שלא יהיה חלילה מה שאמר ירמיהו הנביא (ב ל) 'לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ'. בוודאי צריך לחפש דברים במה להתחזק.
ביום ל"ג בעומר, פסקה המגיפה הנוראה של תלמידי רבי עקיבא, שחז"ל גילו לנו שהם נפטרו משום שלא נהגו כבוד זה בזה, כוחו של רבי שמעון בר יוחאי תלמידו של רבי עקיבא היה בתיקון העניין הזה, ובכך יצא ומילא את העולם כולו בתורה.
כל אחד יכול לחפש ולבדוק אצל עצמו מה יש לו לתקן ובמה הוא יכול להתחזק. אם בתורה אם במידות אם בעניינים אחרים. חלילה לא באים לומר דבר. אין לנו דרך להשפיע על הכלל. על כל הציבור. על אף אחד. בשום נושא. מה שכן, על עצמנו יש לנו.
בעניינים של ההכנה לקבלת התורה, של דרך ארץ קדמה לתורה, של בין אדם לחבירו, יש לנו את היכולת לחפש להתחזק בעצמנו, ורק על עצמנו, להשתדל מאד לא לעסוק בשום דבר שיכול לפגוע באדם אחר, לא בשום דבר שקשור לביזיון או חוסר כבוד של מישהו אחר, לא משנה מי, לא נסכים לשמוע, לא נסכים לדעת, זה כבר יעשה את שלו. כל אחד יכול לתרום את חלקו.
אנחנו לא צריכים לחפש אצל אחרים, בשום צורה ובשום אופן, האם פלוני אשם או אלמוני, אלא כל אחד כלפי עצמו ירבה בטוב, יחפש שלא יהיה רע לחבירו. שלא יגרם שום רע ממנו לאחר.
מאתנו אנשים פשוטים, הקב"ה לא תובע דברים שאנחנו לא מסוגלים לעשות. אבל כן יש לכל אחד ואחד מאתנו את האפשרות לא לעסוק בדברים שהם היפך הכבוד של השני. לא לדבר לשון הרע ולא לקבל לשון הרע. זה מה שכל אחד מאתנו יכול לתרום לכך שהעולם יהיה יותר טוב ותהיה הנהגה טובה בין איש לרעהו.
הבה נעשה את המאמץ הזה. לא יפגע בנו כלום אם לא נעסוק בשום דבר שיש בו פגיעה בשני. מאי דעלך סאני לחברך לא תעביד.
והרי אי אפשר להתעלם מעצם המאורע הנורא שהיה. אופן שבו נהרגו אותם יהודים כל כך טובים ונפלאים בטרגדיה הנוראה, בדרך של דריכה ומעיכה. בלי שהם ירצו. בלי שיוכלו להתנגד. אבל ככה אחד על השני. דחוקים זה בזה. יש באופן של המקרה כדי ללמדנו לקח, הרי הפני מנחם כבר עורר על כך, שהמחלה הנוראה ה"י שמתאפיינת בכך שאבר אחד גודל על חשבון השני, זה מגיע כתוצאה מכך שאין מספיק עין מאחד לשני.
זה כמובן לא אומר לגבי שום אדם. הקב"ה יש את החשבון שלו. ובוודאי אין לנו דרך לדעת מה כאן נדרש מאתנו.
אבל לפחות את העניין הזה. בעיתוי הזה במקום הזה באופן הזה בוודאי יהיה טוב ונכון אם נשים לב ולהתבונן בזה. הבה נכבד האחד את השני. לא נפגע ולא נציק.
כותב הרמב"ם (הלכות תעניות פ"א ה"ב וה"ג): ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים.
והחי יתן אל ליבו. זו המשימה שלנו. במותם הראו לנו הנספים את החיים האמיתיים: חיי האחדות, את דבריו הנוקבים של רבי שמעון בר יוחאי: אתם קרויים אדם, תהיו אדם אחד! כאיש אחד בלב אחד.
הרי אותו מעמד היה מעמד קידוש השם מאין כמוהו. מעמד שזכו לקרוא שמע ישראל, ה' הוא האלקים, קבלת עול מלכות שמים, רבבות יהודים יחד, ואחר כך אירע האסון הנורא. זה ממש בחינה כזאת של צדיקים גמורים שקידשו שם שמים. עלו בלהב השמימה.
חשבתי מה שאנחנו אומרים כל יום את הפסוק שאמר דוד המלך "למען יזמרך כבוד ולא ידום", בשעת הכאב, הרי ביום הכי נכבד שהיה לעם ישראל, יום הקמת המשכן שראו כולם את השראת השכינה בישראל, אירע אסון נורא, שני בניו של אהרן הכהן נדב ואביהוא נשרפו שם בבית ה', ומה הייתה תגובתו של אהרן הכהן? וידום אהרן! שקט. דממה. לא אומרים כלום.
אבל הפסוק אומר שם, משה רבינו מצווה את כולם שם "ואחיכם כל! בית ישראל יבכו את השריפה", אין מקום יותר מאחד ממירון, לשם כולם מגיעים, לכן זה נוגע לכל היהודים לכל הקבוצות לכלליים ולפרטיים, והצער הזה נוגע לכולנו, לכל יהודי ויהודי, ולכן נבקש מהקב"ה בתפילה ובתחינה, שנזכה לומר לפניו שירים, למען יזמרך, כבוד – אין כבוד אלא תורה, ולא ידום – שלא נגיע חלילה למצב של דממה. יה"ר שנזכה בקרוב לגאולה השלמה במהרה בימינו.