סיפר הרב אברהם ישעיה הבר: התקשרה אלי בחורה מאשקלון, יתומה מאביה ומאמה – שאין לה בני משפחה כלל, חוץ מאח אחד, שקוראים לו משה, הזקוק להשתלת כליה. היא התמסרה מאוד להביא עבורו את כל המסמכים הנצרכים, והפצירה הרבה פעמים לקדם את העניינים.
בסוף הצלחתי למצוא לו תורם ונקבע תאריך להשתלה. ביום של ההשתלה תמיד יש איזה מתח שהכול יעבור בשלום. התקשרתי לרעייתו של משה לשמוע ממנה שהוא יצא בשלום מהניתוח, אך לא היה מענה. התקשרתי אפוא לאחותו כדי לשאול אותה – והיא לא הבינה למה אני שואל עכשיו בשלומו של משה. התברר שהיא לא ידעה שההשתלה התקיימה.
התפלאתי באוזניה איך ייתכן שלא ידעה מההשתלה. היא היתה נבוכה והודתה לי שמשה לא מדבר איתה מאחר ויש לו הרבה טענות עליה מכל מיני סיבות. כל מה שדאגה בשבילו היה בלי ידיעתו, כי הוא בן משפחה יחיד שיש לה בעולם – אבל הוא לא מדבר איתה.
הייתי המום. גם כעסתי. אמרתי לה שאני נעלב בשבילה.
למחרת משה התקשר אלי לומר לי תודה רבה על הכול. קטעתי אותו ואמרתי לו: "משה, ממך אני לא רוצה לקבל תודה". הוא שאל: "מה קרה? מה עשיתי?" עניתי לו: 'קודם תתאושש מהניתוח, אח"כ נדבר". כעבור כמה שעות הוא חוזר אלי ואומר: "הרב, התאוששתי קצת. אנא אמור לי מה עשיתי'. אמרתי לו: 'אתמול נעלבתי ממך, בשביל אחותך. אתה יודע כמה היא טרחה בשבילך? כל ההשתלה היתה בזכותה. היכן הכרת הטוב שלך כלפיה?"
הוא התחיל להגיד: "הרב, אתה לא יודע מה היא עשתה לי…" אמרתי לו: "משה, אני לא מתערב לך בחיים. אבל ממך אני לא רוצה לקבל תודה. אם אתה רוצה להכיר לי טובה, ובאמת טרחתי בשבילך המון. תשלים עם אחותך. אבל עכשיו אני לא רוצה לקבל ממך תודה". סגרתי את הטלפון.
כעבור חצי שעה קיבלתי טלפון מהאחות. היא היתה מרוגשת, ואמרה לי: "הרב. החזרת לי את האח שלי". אחרי שבוע היא התקשרה לספר שעכשיו יש ביניהם קשר יותר קרוב ממה שהיה להם אי פעם. כעבור זמן מה פגשתי אותם, שררה ביניהם באמת קירבה גדולה, ממש יוצאת דופן. בשיחה איתו הוא הסביר לי שמה שהביא אותו לעשות תפנית כזאת – היה רגש הבושה.
כאשר הוא שמע כמה היא עשתה בשבילו, הרגיש אפוף בושה וזה מה שהביא אותו לשנות לגמרי את היחס שלו כלפיה.
בושה זו אמורה לכסות את פנינו באומרנו 'אלוקי בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך', כמה אנחנו חייבים לרבש"ע על כל הטובות שהוא עושה לנו, ולעומת זה אנחנו לא הולכים בדרך שצריכים ללכת…
(מתוך הספר האיש הלב והכליות)