"ויראת מאלוקיך" (יט יד)
מרן היה 'ראש ישיבה' בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. בהזדמנות לימד אותי מרן את פירושו של המושג 'ראש ישיבה'. עבורו, משרה של ראש ישיבה לא היתה בגדר 'שררה', אלא 'עבדות', פשוטה כמשמעה.
היה זה באחת הפעמים שנכנסתי למרן, ומצאתי אותו נתון בסערת רוח. ראיתי שהוא נרגש עד מאד, והוא פנה אלי ואמר: "אומר לך מה הענין, אולי תוכל לייעץ לי. כבר מזמן הגעתי למסקנה, כי אינני ממלא כראוי את תפקידי כראש ישיבה בישיבת פוניבז', ולא מגיעה לי משכורת. הודעתי זאת לר' אברהם כהנמן, וביקשתי ממנו שיפסיק להעביר לי משכורת. אך הוא מתעקש, ובעל כורחי הוא מכניס לי את המשכורת ושם לי על השולחן. אמור לי, כיצד אוכל למנעו מלעשות זאת?"
ביקשתי את רשותו לדבר כאיש אל רעהו, ולאחר שמרן הסכים, אמרתי לו שאיני מסכים לדבריו. הרי הוא, ראש הישיבה, מגיע לתפילה בין הראשונים, ונשאר בישיבה עד למנחה ולפעמים גם אחרי מנחה. כשיש לי דברים דחופים, ואני נכנס לישיבה לשאול את ראש הישיבה, אני מבחין בתור ארוך של תלמידים, וראש הישיבה מתאמץ בכל כוחותיו, ומשיב כאדם צעיר לכל אחד ואחד. עבודתו בישיבה נעשית בעמל רב מן הבוקר עד שעות אחר הצהריים. נוסף לכך, ראש הישיבה אומר שיעור כללי, וגם 'שמועס'ים' – שיחות מוסר. כיצד אפשר להבין את טענת ראש הישיבה, כי אינו ממלא את תפקידו ולא מגיעה לו משכורת?
מרן הקשיב לדברי בסבלנות רבה, ולא הפסיקני למרות שדיברתי באריכות, לבסוף פנה אלי וענה: "אסביר לך מה נקרא למלא תפקיד של 'ראש ישיבה'. בקלצק מילאתי את תפקידי כראש ישיבה, שם לא חיכיתי עד שפנו אלי , אלא ידעתי דרגתו של כל בחור ומה חסר לו, דיברתי עם כל בחור כדי להעלותו על המסלול הנכון לפי דרכו. בקלצק, שלא כמו כאן, שהיתי בישיבה יום ולילה".
"אז" – סיכם מרן – "המשכורת הגיעה לי ביושר, אבל כיום, שעבודתי מסתיימת אחר הצהריים"…
אמרתי לו, שאני אינני מכיר ראש ישיבה שעובד עד שעה שתיים בלי הפסק, ומתייחס כמוהו לכל בחור, ובנוסף – הרי גם בשעות אחר הצהריים והערב, נכנסים לביתו ומתייעצים עמו ביראת שמים ובשאר העניינים, נמצא, אפוא, שראש הישיבה מסור לתלמידים גם כיום ללא הגבלת זמן.
אך מרן חזר בנחישות על טיעונו: זה עדיין לא מילוי תפקיד של ראש ישיבה, ולכן לא מגיעה לו משכורת…
חשבתי והתבוננתי: מה הפריע כל כך למרן במה שממשיכים לשלם לו משכורת, שלדעתו אינה מגיעה לו, הלא מרן יודע שזה מנהג המדינה, ואין ראש ישיבה המקדיש זמן לתלמידים יותר ממנו, למרות גילו המופלג. נדמה לי, שמרן התכוון בעיקר להביא לידיעת ראשי הישיבות, כי חובתו של ראש ישיבה אינה מסתיימת במסירת שיעורים, חובתו היא להכיר כל תלמיד ותלמיד, לדעת מה דרגתו ברוחניות, לדעת מה חסר לו, ראש ישיבה חייב להשלים ולבנות את אישיותו של כל תלמיד ותלמיד, כפי שהעיד מרן על עצמו שאכן כך עשה בישיבת קלצק.
חידושים 'חיים'
בהזדמנות מסויימת שאלתי את מרן: "הלא מרן הינו ראש ישיבה למעלה מחמישים שנה, א"כ, מדוע דרושה לו הכנה רבה כל כך לשיעורים?" – כפי שידוע, היה מרן מסתגר בחדרו כבר יום לפני מסירת השיעור, וכפי שאספר, הוא ממש לא יכול היה לחשוב על דבר אחר מלבד הכנת השיעור.
וכך ענה לי מרן: "כל סוגיא הנידונה בשיעורי, מסתבר שלמדתי אותה פעמים רבות, ויתכן אף מאה פעמים, אך אני מתחיל ללמוד את הסוגיא כאילו מעולם לא למדתיה, החל מהמשנה, הגמרא, הראשונים וכו' וכו'. אני שואף, שלא אחזור על חידושים שכבר השמעתי, אלא שיהיו אלה חידושים חדשים שחידשתי עתה ואסביר לך מדוע.
"אליבא דאמת, היה כל ראש ישיבה צריך לשאול את עצמו, מדוע הוא משמיע לתלמידיו את החידושים שלו, הלא אין ספק כי חידושיהם של ה'קצות החושן' וה'נתיבות המשפט' טובים לאין ערוך מחידושיו. כך באמת אני שואל את עצמי לפני כל שיעור: באיזו זכות (לשונו היתה : 'באיזו חוצפה') אני גוזר את זמנם היקר של התלמידים, להשמיע בפניהם את חידושי, ולא את חידושי ה'קצות' וה'נתיבות'?
"התירוץ שאני עונה לעצמי הוא: הלא ה'קצות' וה'נתיבות' הם חידושים שכבר נתחדשו לפני זמן רב (וכלשונו: 'הם כבר לא חידושים חיים'), ואילו החידושים שאני משמיע יש בהם חיות, כיון שנתחדשו כעת. אך התנאי לכך הוא, שבאמת חידשתי אותם היום. אם אחזור על חידושים שכבר חידשתי לפני שנה או שנתיים, הרי הם כבר לא חידושים חיים, ואז אני חייב להשמיע את החידושים של ה'קצות' וה'נתיבות', ואסור לי להשמיע את החידושים שלי".
רק מי שהתנסה פעם במצב דומה, יוכל להבין את המאמץ הנדרש מראש ישיבה בגיל תשעים ומעלה, כדי להכין את כל הסוגיא מחדש, ולא לחזור כרגיל על השיעורים הקודמים שלו!
פעם הזכיר מרן בשיעורו סברא מסויימת, ואחד התלמידים הוותיקים טען לפניו כי במחזור הקודם, לפני שש שנים, אמר על סברא זו שאינה נכונה… השיב מרן: "אתה חושב, שר' לייזר של היום הוא אותו ר' לייזר שלפני שש שנים? הרי במשך ששת השנים האלה למדתי עוד ונתעליתי בלימוד, וכיום אני חושב שסברא זו נכונה היא!"…
מרן סיפר לי, כי בזמן שעלה ארצה והיה זקוק למשרה, אמר לדודו הגרא"ז, שכאן יהיה לו קשה לקבל משרה, מאחר ודרכו באמירת השיעורים אינה מקובלת בישיבות בארץ, ואולי הוא צריך לשנות את דרכו באמירת שיעוריו, כדי שיוכל לקבל משרה. אך רבי איסר זלמן ענה לו: "לך בדרכך, ותוך זמן קצר יכירו כולם את הדרך המיוחדת שלך בחידושי תורה ויעריכו אותה".
"יתכן שהתשובה תהיה לא לענין"
זמן רב היה מקדיש מרן להכנת ה'שיעור-כללי'. השיעור התקיים ביום שלישי, אך יום לפני כן כבר הסתגר מרן בחדרו ולא ראה אדם, לבל יופרע ריכוזו בהכנת השיעור. שאלתי את מרן: מה אעשה אם תהיה לי בדיוק בזמן הזה שאלה דחופה, כנושא חשוב העומד להצבעה או הכרעות דחופות אחרות שאינן סובלות דיחוי, האם אוכל להיכנס אליו? ואם לא, כיצד עלי לנהוג?
מרן השיב: "אם באמת תהיה לך שאלה שאינה סובלת דיחוי בשום אופן, שלח להודיע לי שאתה ממתין בחוץ, ואתן לך להיכנס. תשאל בקצרה ואשתדל גם להשיב לך בקיצור. אך דע לך, כי אני כל כך מרוכז בהכנת השיעור, עד שיתכן שלא אשמע כראוי את השאלה שלך. יתרה מזו, אינני בטוח שהתשובה תהיה לענין, כיון שאני מרוכז כולי בהכנת השיעור. עליך לקחת זאת בחשבון, ולבחון אם עניתי לענין או לא. אם באמת תמצא, שלא עניתי לענין, אל תקבל את דברי כתשובה"…
השיעור לא התאים לכללי הרפואה
בימי זקנותו קרה שמרן לא חש בטוב, והזמינו רופא שיבדוק אותו. כשהגיע הרופא, ביקש מרן שישתדל לגמור את הבדיקה במהירות, משום שעליו לעלות לישיבה ולמסור את השיעור. אולם לאחר הבדיקה הודיע הרופא למרן, כי לפי מצבו – אין אפשרות שיגיד שיעור.
אך מרן הודיע לרופא, כי הוא חייב להגיד את השיעור, ואם אינו יכול לעלות ברגליו, ייקחו אותו על כסא… הרופא בשלו: לא יעלה הדעת שמרן ימסור את השיעור במצב כזה. בסופו של דבר עלה מרן לומר את השיעור, כאשר הרופא מצטרף אליו, לראות כיצד ייפול דבר.
הרופא התבונן, כיצד מרן אומר את השיעור כהרגלו, בקול רם ובתנועות ידיים נמרצות, בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה'… הוא ראה כיצד מרן מתווכח עם התלמידים, בשיא הלהט, במשך שעה ארוכה. אחרי השיעור סיכם הרופא ואמר: "מה אעשה, שכללי הרפואה אינם תקפים… לפי כללי הרפואה, לא היה הרב מסוגל לומר יותר ממשפט אחד"…
עד זקנה ושיבה
מרן היה מוסר שיעור פעם בשבועיים בישיבת 'גרודנא' באשדוד. הוא סיפר לי על אחד משיעוריו: לאחר שהשמיע את כל הקושיות שלו בסוגיא וברמב"ם, נשכח ממנו התירוץ שהכין על כל אותן קושיות. הוא התאמץ להיזכר, אך ללא הצלחה. שח לי מרן: "לאחר זמן מה, החלטתי להודיע ששכחתי את מה שהכנתי, ורציתי לרדת מהבמה. לפני שירדתי חשבתי, אולי אוכל לתרץ את הקושיות לא לפי מה שהכנתי, ואז באמת, בחסדי ה' עלו בדעתי תירוצים חדשים על כל הקושיות ששאלתי, וכל זאת בעודי עומד על הבמה".
"כשירדתי מהבמה, נזכרתי מיד בשיעור שהכנתי, אותו שכחתי כשעמדתי על הבמה. השוויתי את החידוש שהכנתי בבית עם היסודות שחידשתי בעומדי על הבמה, והגעתי למסקנה שהחידושים שחידשתי על הבמה עלו על החידושים שחידשתי ברוב עמל בבית"…
כמדומני מרן היה אז בסביבות גיל תשעים.
מופלא הדבר: ראש ישיבה בימי זקנה ושיבה, עומד על הבמה, נתון בלחץ אדיר – הוא שכח את השיעור, ועמד לרדת מהבמה – היה מסוגל להתרכז ולחדש ברגע זה מהלך חדש בסוגיא, כאילו הוא יושב בביתו. דבר זה פשוט לא יאומן! אילולא שמעתי זאת במו אזני ממרן, לא הייתי מאמין! סיפרתי את המעשה הנ"ל לגדולי תורה, ואלו יצאו מגדרם מרוב התפעלות.
ישיבה בכל עיר ועיר
מרן נשא על כתפיו את עולו של עולם הישיבות כולו. דאגתו היתה – ביסוס הישיבות. מעולם – פשוטו כמשמעו – אפילו פעם אחת הוא לא ביקש ממני טובה מיוחדת עבור ישיבת פוניבז', 'ישיבת רשב"י' של חתנו, או למען כל ישיבה אחרת שהיתה מקורבת אליו. אצלו היו קיימות רק כלל הישיבות.
רבה של כרמיאל, הגרא"צ מרגלית, נועץ עם מרן, מה ניתן לפעול בעיר חילונית ככרמיאל, ומרן עודד אותו להקים ישיבה בעיר. לאחר שעשה כדבריו והקים את הישיבה, אמר מרן לרב מרגלית: "אני מקנא בך, שזכית להציל את העיר מן החילוניות". הרב מרגלית הגיב בפליאה: "והרי העיר עדיין חילונית כפי שהיתה, הקמתי רק ישיבה קטנה!". אך מרן ענה לו: "כאשר מקימים ישיבה בעיר – זו הצלתה של העיר כולה!".
ואכן מאז השתנתה העיר. וכדברי מרן – נוסדו בה מוסדות נוספים: בית ספר חרדי וכולל, והכל בזכות הקמת אותה ישיבה קטנה.
בהזדמנויות שונות אמר: "יעשו החילונים מה שהם רוצים. אנו נבנה עוד תלמוד תורה, עוד ישיבה קטנה או גדולה, ובזה יהיה הניצחון שלנו!". כך גם היתה דעתו של ה'חזון איש', כי אין להקדיש זמן רב למלחמה כנגד מה ש"הם" עושים, אלא את מרבית הזמן יש להקדיש כדי לבנות עוד תלמוד תורה ועוד ישיבה, זה הפתרון האמיתי לבעיותינו.
שגור היה על לשונו משלו של ה'חפץ חיים', על אותה אשה עניה שמכרה פירות בדוכן בשוק, ובאו 'שקצים' והפכו את הדוכן. תפוחי העץ נתגלגלו לכל עבר, ואנשים חטפו מן הפירות. האשה מיררה בבכי, עד שחכם אחד יעץ לה: "כולם חוטפים, לפחות חטפי גם את כפי יכולתך"… – גם עלינו לחטוף ככל יכולתנו, כדי להעמיד עוד תלמוד תורה ועוד ישיבה.
('מתוך הספר 'במחיצתם של גדולי ישראל)